*מוקדש לאחת והיחידה, שירתי שלי*

רומיאו באמת ג'נטלמן

והיא כל כך טובה וכל כך נהדרת וכל כך מפיצה אור שאי אפשר שלא למחוץ אותה בחיבוק חזק חזק וללחוש לה מילים של אהבה

ואיך שהיא חסרה, ופתאום לראות אותה

ואני מלאה בה כל כך

אובה באמת זקן נחמד. הלוואי ואהיה כמוהו

|מזמזם| זה לא אפשרי ולא תנצחו אותי

הגיע הזמן לברוח

ואיזה יום טוב היה לי ואפילו בכיתי בזכותה, וזה היה בכי טוב ושמח

וחיוך

ואני צריכה את פרק 9 של גות'האם ורק מחר יהיה לי אותו. יחד עם פרק 10 ו11 ואולי אפילו 12, אם הוא כבר יצא

היא ילדה חמודה. למה כולם סביבה מזלזלים בה? אז נכון שהיא לא נראית משהו והיא גם לא חכמה במיוחד, ולפעמים היא מפריעה ולא לכ כך מבינה, אבל היא נותנת לך כל המ שאת רוצה, למה את מזלזלת?

וזו הייתה שיחה טובה. יש לי מחנכת מדהימה

ואולי סוף סוף אפטר מהילדה הזאת. מבינים, אחת החברות הכי טובות שלי, ישנה בחדר ממולי, וגורמת לי סבל שאפשר למות ממנו. אהמ

ושירה, מצטערת, אבל אמא רוצה שאלך לישון אז אני צריכה לסגור עכשיו. אכתוב אחד ארוך מחר.

לילה טוב אהובתי

לילה טוב אנשים יקרים

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול