נשואים כבר 3 וחצי שנים עם 2 ילדים וב"ה בהריון
ופשוט מרגישה כל הזמן ש"איך אחרים מצליחים ואני לא?!?!"
ומלא מחשבות של אולי התחתנו צעירים מדי? אולי הילדים קרובים מדי וצריך הפסקה (למרות שהם שמחה כל כך גדולה ואנחנו פשוט מאושרים על הזכות שיש אותם וכל כך אוהבים את זה ורואים אידיאל גדול מאוד במשפחה ברוכה)
ברמה שאני לפעמים חושבת שאני צריכה עזרה נפשית פסיכולוג או משהו כי אני מלא פעמים צורחת (זה נשמע ככה: "ה'!!!!!! אין לי כוחות לזה!!!!!! ו- "די אני לא יכולה!!" "ה' תעזור לי!!!!") ובוכה ופשוט מרגישה שהכל הר. בעלי עושה מלא מלא בבית אבל אנו אף פעם לא מצליחים להשתלט על כל מה שצריך לעשות בבית. אמנם אנחנו בתקופות לחוצות (כמו שהיינו מאז ומתמיד) אבל גם הגדול שלנו תורם לזה- היום לדוגמא, קצת נחתי והוא עושה "פוגרומים" בכל מקום שאליו מגיע. מלאי האנרגיות לא נגמר לו אבל פשוט לא נגמר! ברגע אחד הוא מטפס כמו קופיף מעל ארון גבוה וזורק את כל המשחקים עם מלא קלפים וכו' על הרצפה, שובר כוס במטבח, מפזר חבילת פירורי לחם על השולחן במטבח, מטפס על מאווררים ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם....אחרי ארוחת ערב אני מותשת ולא מגיעה לסדר את המטבח שנראה כמו שהוא נראה אחרי שהם אכלו (ועלו על השולחן ופיזרו את כל האוכל וזרקו וכו').
בקיצור - למישהו יש עצות וטיפים איך עושים את זה???????.
).
) את עבודות הבית, ומה המתפקידים האחרים של כל אחד,
, את מוזמנת תמיד לפרוק כאן הכל!
)
