הוא עומד על המרפסת

ומקומות שלא ידע שקיימים בגופו מזיעים מאימה

אם איזה עיתונאי היה שומע על זה בטח זה היה מפורסם בכל צהובון

מלך שסובל מפחד במה

הקהל תולה בו עיניים ועל אף גודלו הרב הוא שקט

במבטו תופס המלך את עיניו של נער צעיר

הוא מסתכל עליו במבט מתחנן

אז הוא נושם עמוק

ומתחיל לדבר למען הנער הזה

למען כל הנערים האלו שפזורים תחת ממלכתו וחשים תלויים בו

בקול צלול ובטוח שהיווה ניגוד מושלם לרגליו שמעט רעדו

הוא הודיע לקהל על חילוק קצבאות לעניים בממלכה

עכשיו הקהל גאש בשמחה

לדאבון ליבו של המלך רבים בממלכתו שיוועו ללחם

בשקט בין צעקות הקהל הוא מילמל

שלצערו הקצבאות הללו יבואו על חשבון המלך

ולכן הוא נאלץ לפרוש

הנער ההוא שוב הסתכל עליו בעיניו הגדולות

וכאילו ידעו כולם על הקשר בין עינהם

נתנו לנער לדבר

הנער בדמעות

סיפר איך המלך לכולם כמו אבא

ודרש ממנו לא לותר עליהם

לחשוב על פיתרון אחר

ליבו של המלך הוצף באהבה לעמו

ולאחר מכן הבמה שעליו הוא עמד הוצפה בדם

זאת הייתה יריה אחת מדוייקת וקלטנית

התנקשות

לא עוד לאב הרחמן

הפיכה שלטה מאז בממלכה

והם חיים חיי עבדות וסבל תחת שלטונות המהפכה עד עצם היום הזה

סליחה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול