אני נופלת על החול הקריר בחוסר כוחות

כאן בחושך בהסוואת רעש גלי הים אפשר לא להראות

מסתתרת מעיני העולם הבוחן את דמותי הכעורה

בין משימה למטלה לחוויה לנשימה 

ליבי מחסיר פעימה

ובגרירת רגלים עייפות

אני שבה לחוף שבו אפשר שלא להראות

חשוך כל כך שגם אני לא מבחינה בקיומי

אני מסתתרת מפני הגלים שקוראים בשמי

וכשאי אפשר יותר להתעלם

אני נותנת אט אט לגופי להתרומם

מטפסת את שלושת הצעדים אל הים 

ומבטיה במים בשתיקה מלווה בבהלה

הים מחזיר את דמותי

והלבנה מאירה עלי ומדגישה את כל מה שברחתי מפניו

השתיקות הדמעות הכאב היחס האנשים שהשארתי מאחור

מכווצת כאב אני נופלת

ודמעה חמימה

נופלת יחד איתי על פיסת החוף הקרירה

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול