אתם יודעים שזה לא טוב שאני צוחקת? בפעמיים שזה קרה בדיוק יצאתי מהמיטה. בפעם הראשונה למשו מזעזע ובפעם השניה למשו לא נחמד. אני חייבת להפסיק לצחוק

ובזמן האחרון אוכל לא טעים לי. ואני נהיית יותר צמאה מפעם

אני יודעת סודות ואף אחד לא יודע את זה

אסור לצחוק

אני חושבת שאני חולה. אולי אשאר מחר בבית ואסע לבקר מישי. ממש בא לי.

ותכף מבחן בתנ"ך. אופסי

ואתם יודעים מה בא לי? בא לי הכתרה של האולפנא.

ואני גם צריכה שבת כיפית. פעם אחת, להרגיש אווירה של שבת כמו שצריך

חלמתי עליו הלילה. וזה היה כיף. והוא היה נראה מוזר ובכלל לא דתי ולא כמו בדרך כלל. ואחותי היה שם וזה היה בסדר, אבל רציתי שהיא תלך. והוא קנה לי שוקו ובנה לי בית.

ובא לי להיות במקום כזה. להרים אותו ממש ואז ללכת לבנות אחד חדש. אולי נקים אחת כזאת משלנו?

וזהו. זהו להיום. אני עייפה והולכת לישון ולילה טוב אנשים ואנשות

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול