אבל מחר בבוקר אקבל את הפלאפון החדש סוף סוף

כואב לי הראש

ואני תכף סוגרת את החדר מחשבים (אני האחראית! ויש לי את המפתח והכול), ואז הולכת להתקלח ואז לישון. ומחר בבוקר אקום עירנית ואתארגן יפה והכול ואקבל את הפלאפון החדש ואסדר את כל הדברים שצריכים שיסדרו אותם. ואוכל לדבר עם אנשים שאני אוהבת. 

והיום ראיתי סרט ממש חמוד. האשליה. עם שחקנית אהובה. בעצם, שניים. גם דילן נחמד. והוא הענק הירוק. 

ונכנסתי היום לכל השיעורים! שעתיים מחשבת, שעתיים לשון, ומתמטיקה! וגם סגרתי את הפינה של ההתנדבות, ואת אנגלית. המורה שלי אמרה שאני לא צריכה להשלים את הלוג כי הוא רמה אחת מתחתיי. היא אמרה שאני בין הטובות בכיתה. איזה כיף לי

אבל מתמטיקה |נאנח| טוב, ראש מתמטי אין לי.

וכואב לי הראש נורא נורא. ודווקא שתיתי היום! לא הרבה, אבל שתיתי. וגם קצת אכלתי.

עומס. אי אפשר ככה. ודווקא רציתי לקום מחר לשיעור הראשון. מה שאומר שאני צריכה לקום בשבע, ובכל זאת.

טוב, יאללה.

אוי, לא, רגע! אני לא יכולה ללכת לישון עד אחת עשרה! כי אז אני צריכה לנעול את החדר מחשבים.

אופ אופ אופ. באסה! אז אלך לישון באחת עשרה. עד אז אחיה על כדורים ואתפלל שהזמן יעבור מהר...

ליל"ט

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול