(מכירה את הרופא הזה, גם אנחנו הולכים אליו עם כל הילדים שלנו, כי לבעלי היה את הדבר הזה כשהיה תינוק. ב"ה, הוא כמובן אדם בריא וחזק)

לא חושבת שצריך להתייחס לזה כאל נכות - ליהפך, הרצועות האלה אמורות לעזור לרגליים להישאר במצב נכון, כדי שחלילה לא תהפוך להיות נכה. זה באמת מראה לא נעים, אני מניחה, אבל אחרי כמה זמן כבר לא צריך את הרצועות, ואני לא חושבת שהן אמורות להפריע להתנהלות הרגילה של החייםץ

אמנם, ככל שהגילוי מוקדם יותר הטיפול מהיר ויעיל יותר (לכן בודקים בשלב מוקדם), אבל תמיד יש מה לטפל. סך הכל היא בת תשעה חודשים, לא שנתיים...

דווקא בגלל שיש לך רקע היסטורי, נראה לי שכדאי מאוד לבדוק.

קשורות לתורשה! אם היא מתפתחת טוב למה לחפש צרות???

ועוד משהו- אם הרופאה בדקה אותה ולא אמרה לך כלום על זה מאד הגיוני שהכל בסדר. פשוט במקרה שזה תורשתי ממליצים לעשות אולטרסאונד כדי להיות בטוחים אבל בד"כ הרופאה יודעת לאבחן.

לשתי אחיות שלי היה וגם לבת שלי היה.

ממליצה כן ללכת לבדוק, עדיף מאוחר מאשר בכלל לא ורוב הסיכויים שאין כלום אז עדיף לשלול מאשר להיות כל הזמן במתח שאולי יש ולא טופל

לביתי הבכורה היו רצועות כאלו מגיל חודשיים עד גיל 4 חודשים. ובאמת בתחילה כשנודע לי שהיא צריכה רצועות גם לקחתי את זה קשה וחששתי... בעיקר מתגובות של הסביבה ומהרגשה "שמשהו לא 100% עם התינוקת שלי..." אבל זה עבר וזה לא היה נורא בכלל. תודי לה' שאבחנו אותה בגיל הזה ולא בגיל מאוחר יותר שאז זה יכול לקחת יותר זמן וגם להגביל אותה מבחינה תנועתית. זה לא אמור להפריע להנקה, זה פשוט קצת קשה ההתעסקות - כל פעם להוריד לפני המקלחת ולהחזיר... וזה גם מגביל בבגדים (לא תוכלי להלביש לה טייץ רק מכנסיים רחבות מאד או שמלות. אני באופן אישי פשוט קניתי כמה מכנסי פוטר במידה 6-12 ועשיתי מכפלת...) 

בימים הראשונים היה נראה לי שזה קצת מפריע לה והיא היתה פחות רגועה אבל אח"כ זה לא הזיז לה- תינוקות מתרגלים לדברים מהר... וזה לא משהו שכואב להם.

העיקר שתהיה בריאה ותגידי לעצמך שהטיפול הזה לטובתה ואת האמא הכי טובה בעולם!!! הרבה כוחות !!!

זה זמני וזה יעבור

וכך גם התינוקת שלך תקח זאת לא פשוט בכלל

מבינה אבל אין ספק שתצלחי זאת נאמנה ובטוב

בהצלחה 

למה היא צריכה את זה?

היה לה קלפ-פוט? (שהרגל מקופלת לעובר בבטן)

לעובר של גיסתי יש את זה והיא מאד חוששת ודואגת. כיצד אוכל ל"הרגיע" אותה? איזה מידע מרגיע אפשר לתת לה?

בעיקרון זה משהו תורשתי וזה קורה יותר לבנות מאשר לבנים וגם כתוצאה של תנוחת העובר במהלך ההריון. אבל שום דבר לא מחייב.

כל תינוק צריך להבדק וכמובן שאם יש אחד מהסיבות הנ"ל חשוב עוד יותר להבדק.

ולא יודעים מה הסיבה שזה קורה.

קלבפוט זה פגם מולד שלא קשור למנח של התינוק בבטן.

לא נעים לומר אבל זה יותר רציני מסיפור הרצועות שמוזכר כאן.

יש בזה דרגות שונות. אם זה קל מתקנים את זה בעזרת גבס על הרגל למשך מספר חודשים. אם זה יותר רציני זה מצריך ניתוח.

כל הילדים עם קלבפוט הולכים, אם כי קצת מאוחר. (מצריך טיפול של אורטופד ולפעמים פיזיוטרפיה).

לאחי יש את זה- נחשב ברמה רצינית. היה עם גבסים (בשתי הרגליים) עד גיל 5 חודשים, ואז עבר ניתוח רציני. בגיל 5 הוא עבר ברגל אחת ניתוח קל להארכת גידים.

לפני חודש התגייס לצה"ל... (הסיפור הזה הוריד לו את הפרופיל, אבל אני מכירה "בוגרים" של זה שהיו קרביים, ואפילו מאוד.)

בהצלחה ורפואה שלימה

"בוגרי" קלאב פוט. ילד בן 9 כעת. עבר את כל השלבים הטיפוליים כולל ניתוחים בשתי הרגליים.

תמיכה במהלך ההריון ומידע מאד עוזר.

לפחות לדעתי...

ממש ממש קשה לי.

זו תינוקת שחיכינו לה הרבה זמן וזה מרגיש כאילו משהו לא בסדר עם התינוקת שלי והפחד מתגובות ההורים, הגיסים, הסביבה... אנחנו סוג של אנשי ציבור. כל הזמן באים בחיכוך עם אנשים. קשה לי ממש

והיא כל כך אוהבת להיות חופשיה. שמורידים לה טיטול בכל החלפה או לפני המקלחת היא פשוט מאושרת וכל כך יהיה לי קשה לראות אותה מוגבלת!! ומנסה להזיז את הרגליים ולא מצליחה!

לא ראיתי שום ילד אי פעם עם רצועות כאלה זה כזה מתסכל!

לי באופן אישי לא היה מקרה כזה,

אבל מכירה ילדה שהיה לה כזה והיא לימדה את עצמה לזחול...

זה אכן לא נעים אבל כמו שאמרו קודם עדיף את זה מאחר כך להיות מוגבלת.

ונכון, שה לראות את הילדה המתוקה שחיכיתם לה הרבה זמן ככה אבל צריך להפים שזה לטובתה, ובעז"ה יעבור.

ואגב הרופא שהלכתם אליו הוא מעולה!!!!

אויש כמה שבכיתי . ואיזה סיוט היה , והוצאנו מאות שקלים , עד שלבסוף מצאנו באינטרנט משהו ידידותי לתינוק ולאמא . אני שולחת לך קישור , ובשמחה אשאיל לך את שלי . אולי אפילו במתנה , קצת קשה להפרד מהם. 

יש עוד כמה כאלו באינטרנט .

הנה מה שהרופאים לא הסבירו לי :

1. הרצועות לא נעימות ברגלים , אז צריך להלביש גרביים. 

2. הילדים מתרגלים מהר מאד , יותר מהר מהאמא . ואח"כ הם לא זוכרים . 

הילדה שלי בריאה ושמחה , והכל בסדר . הייתה לה דיספלזיה שהוגדרה כקשה ביותר. 

חזקי ואמצי . בעיקר חזקי את עצמך . את צריכה ללמוד לשים את הרצועות בלי היסטריה, בלי רחמים, ובלי הרבה דרמה  . דברי עם הילדה שלך , תגידי לה שאת אוהבת אותה , ואת עושה את זה כדי שהרגלים שלה יהיו בריאות ושהיא תרוץ ותסע על אופניים ואולי אפילו תרקוד באלט . דברי איתה באהבה מהלב , בלי רחמנות ובלי היסטריה , עלי והצליחי!!!

ואם תרצי רצועות , תתקשרי  058-4637910 שלנו עלו 600 שקלים- הזמנתי מחו"ל , ואח"כ ראיתי רצועות אפילו יותר נוחות שמישהו קנה בבית מרקחת ברעננה ב650 . כאמור בשמחה משאילה לך .

חיכיתי לילדה שלי 24 שנים , והיא היום כמעט בת ארבע , מושלמת עם רגלים מצויינות . לא אתפלא אם היא תרוץ מרתון בגיל בוגר יותר. 

ומודה על החברה והתמיכה בשורות טובות לכולם . לא בהריון . 

המידה שלנו זה extra small והשתמשנו עד גיל חמישה חודשים . היא נולדה במשקל 3.5 בערך . תלכי על הטוב ביותר כמובן . אני זוכרת , שאחרי שכבר באנו לביקורת , ראיתי זוג עם רצועות פבליק ממש רכות עם ספוגים ברגליים , וסתם בשביל הסקרנות שאלתי מאיפה זה , אז הם אמרו מבית מרקחת ברעננה - הן נראו יותר ידידותיות ממה שיש לי  . את שלנו הזמנו כאמור מחו"ל ולדעתי משווקים אותם גם בארץ. אפשר לראות בסרטון , זה הרצועות הוורודות האלו . זו היתה הפעם השניה שקנינו רצועות , לאחר הרצועות הראשונות , שהיו לבנות כאלו , ולא כל כך סימפטיות - אבל הכרתי אנשים שהסתדרו איתן , והיתה גם חגורת ג'ורדן ,שזה נראה מכשיר עינויים מתקופת האינקוויציה - היא היתה עם זה גם שבוע או שניים . תתארי לך אותי , אישה לא צעירה רוויה הורמונים , מלידה ראשונה , צריכה להתקין כל מיני מכשירים ורצועות לתינוקת שחכתה לה שנים...עם שתי ידיים שמאליות.

אז אם אני הצלחתי , גם את יכולה . 

העצה הכי טובה שקיבלתי היא כמו שציינתי , קודם כל להירגע, לדבר אל התינוקת מהלב , להסביר לה שאת אוהבת אותה , ושזה כדי שיהיו לה רגלים יפות ובריאות. ואז בסבלנות -לעצמך , לשים את הרצועות עם חיוך , ואם היא בוכה קצת לשיר לה , תראי שאחרי יום יומיים , זו תהיה שיגרה . מבחינתה טבע העולם -ששמים לה רצועות. 

ברוך השם , תינוקות הם לא דיפלומטים ולא מנומסים . אז אם משהו מציק להם , הם מיד מודיעים לך בבכי מתגבר . אז פשוט , אם היא בוכה את יודעת שמשהו מציק לה , וזה יכול להיות הרצועה שקצת מגרדת לה בכתף . ברגע שאת עולה על זה - אז זה מסתדר. 

שהרצועות הלבנות לא כל כך סימפטיות? מה בעצם צריך להיות ברצועות כדי שהם יהיו ידידותיות?

לא אלו שקניתי - אלו שראיתי אחרי שקניתי - זה ספוגיות כאלו , באיזור הברכיים וכפות הרגלים , כך שלא יהיה חיכוך או שריטה לתינוק. שלי הן כמו בסרטון ורודות . אני זוכרת שהקפדתי להלביש לה גרביים כדי שלא יהיה חיכוך ועל הרצועות הלבשתי מכנסיים ענקיות ורחבות , שגזרתי . 

היום יש לנו תמונות מהתקופה הזו , שאני רואה אותה כמופלאה. אני זוכרת שחשבתי ברוב תחכומי שה' שונא אותי , ושזו כפרת עוונות , דברים הזויים כאלה . היום אני יודעת , שזו היתה אהבה צרופה וב"ה שאנחנו בתקופה , שמתקנים את זה . 

הרופא שטיפל בנו היה ד"ר מנחם זינגר ברעננה . זה היה אחרי שהייתי אצל ארבעה רופאים . העניין הוא שצריך רופא שהוא גם אורטופד , גם יש לו התמחות בילדים וגם בפרקי ירכיים . נדמה לי שד"ר לבל עונה על הדרישות האלו. 

מצ"ב קישור לפורום אורטופדיה ילדים http://www.beok.co.il/Forums-15/Forum-198/Message-1411361

הוא ענייני , אז לא מקבלים הרבה קוצ'י-מוצ'י , אבל הוא יודע את העבודה והיתרון , זה שיש לו במרפאה אולטרא-סאונד .

הגענו דרך קופת חולים .

. 

הנה האתר שלו http://singer.zapages.co.il/

אני לא מפסיקה לחשוב מחשבות שליליות על הקשר שלי עם הקב"ה

היום זה יותר משלוש שנים אחרי. אם את יכולה לכבות את המחשבות השליליות  כמו שמכבים רדיו -יופי . אם לא , הכל בסדר - הקדוש ברוך הוא מת עלייך ,חולה עליך אוהב אותך לגמרי גם ככה

מה שכן , חשוב לי להדגיש , תמיד תדברי איתה ותסבירי לה שצריך את הרצועות כדי שהרגליים יהיו בריאות , ושהיא אהובה ויקרה לך . ושירים . תעשי הצגה של רגועה. אני זוכרת את עצמי מחייכת אליה מבעד לדמעות ומדברת איתה בעדינות.

תעדכני . אני מברכת את עצמי לשמוע , שנכנסתם לשגרה והכל בסדר . יכול להיות שבגלל שהיא בת שלושה חודשים , אז היא קצת תעשה טרור קל , במחאה , אבל תוך שבוע, ואפילו פחות.  ב"ה זה יסתדר . 

חשוב מאד מאד שהרצועות יהיו כל הזמן על הרגלים . הכרתי אישה מבוגרת שלא היו לה רצועות -ומדובר בצליעה קשה . הזורעים בדמעה , ברינה ייקצורו. 

ואם הרצועות לא מסתדרות לך או כואבות - קחי את שלי . הן בבויידם כרגע ,ויש להן רק ערך סנטימנטלי.

הילדה שלי כזאת נסיכה מהממת וזה כזה לא קשור שהיא תהיה קשורה עם רצועות!

פשוט לאאאאאאאאא קשור!!!

מה אני ארגיש לגבי זה.

רק שאני פשוט פורקת כאן כי ממש ממש קשה לי. בעיקר נפשית ומנטלית.

בכל מקרה אנחנו הולכים ביום ראשון לעוד חוות דעת.

לשר"פ אצל מנהל מחלקת אורטופדיה ילדים בשע"צ.

ככה הרב שלנו אמר. וככה נעשה. למרות שברור לי שהרופא שבדק אותה הוא מעולה ויודע מה שהוא עושה!

אני רק מקווה שזה לא כל כך קריטי שבוע עיכוב. כי היינו צריכים לקנות היום את הרצועות ואח"כ ללכת איתם לאורטופד ובגלל שאנחנו הולכים ביום ראשון לייעוץ נוסף, אז רק בשלישי הבא נקנה את הרצועות ונרכיב אותם.

שמעתי על ד"ר קינן , ושמעתי שהוא רופא מצויין. שבוע עיכוב לא קריטי , ומצד שני כמה שיותר מהר , יותר טוב . אני מוכנה לשלוח לך רצועות בדואר . אם את מחליטה לקנות , ממליצה לשלם עוד כמה שקלים בשביל רצועות נוחות. אל תחסכי - זו הבריאות שלה .

וכמו שכתבתי בהודעה אחרת - מי שיכול לעזור - שיעזור. גם אם זה כוס קפה עם בעלך כדי להרגע או קצת לבכות על הכתף . בהתחלה נפשית זה לא פשוט בכלל. את תראי שכשתסתיים התקופה , יגידו לך לאט לאט להוריד את הרצועות. בהתחלה יגידו לך להוריד ל6 שעות , אח"כ ל12, ואח"כ לשים רק שעתיים ביום . עד שיום אחד את תמצאי את עצמך עם תינוקת שכבר גדלה , ושלא צריכה יותר רצועות . ואת יודעת מה , זה לא יהיה שינוי מדהים , כי הרצועות מבחינתך יהיו כמו החלפת חיתול.

שולחת לך חיבוק ועידוד . אם יש מישהי במשפחה שיכולה לעזור , מישהי בוגרת, דודה או אמא - תיעזרי .

יש לך ילדונת מתוקה והקב"ה מאמין בך , ויודע , שאת תטפלי בה כמו שאת יודעת. חזקי ואמצי. 

להפך. רק נסיכות מיוחדות מקבלות אותם. והאמהות שלהן מקבלות את אות האמא הגיבורה . ואיך אמר רבי נחמן . לא לפחד כלל .(טוב, אפשר לפחד קצת , בלי שאף אחד רואה , ובכל זאת לשים רצועות) . תעזרי בכל מי שאת יכולה. מה אכפת לך - העיקר שהנסיכה תלך על רגליים בריאות. 

אני מכירה אישה יקרה בת 70, שהרופאים אומרים שזה נס שהיא הולכת , ועכשיו בגיל 70 היא צריכה לעשות ניתוח להחלפת מפרק. 

עדיף רצועות.

אני מקצרת בהודעה בגלל קוצר זמן... אם את רוצה תפני אליי באישי.

התחלנו גם בערך בגיל שאת מדברת עליו.

גם אני נורא חששתי בהתחלה. אבל כשהתחלנו זה כבר רץ...

תגידי תודה שעלו על זה בגיל כזה שהיא עוד לא זוחלת או הולכת. יש לי חברה שגילו את זה לבת שלה רק בגיל שנה... זה נורא קשה.

בכל אופן, נסי לקחת את זה כחוויה. תלמדי גם להכיר איזה עם יפה יש לנו, כל אחד שרואה תינוקת ככה אומר משהו. גם תופתעי לשמוע מאנשים כמה שזה נפוץ.

ותחשבי על התועלת - בלי זה רוב הסיכויים שבעתיד צריך לעבור ניתוח החלפת מפרק ירך, אז ב"ה שעולים על זה היום.

ובהצלחה!

וברוך ה היום היא בת 9 גמישה כנערת קרקס ומוכשרמת ובריאה,זה רק לזמן קצוב,ואחר כך הכול כרגיל,כך גם תסבירי לסביבה

לשלשה מילדי היתה בעיה הזאת שהירך לא היה באגן. לראשונה רק אבחנו את הבעיה במקרה (בהשגחת ה') בגיל שבעה חודשים, שזה יחסית מאוד מאוחר ונזקקה למכשיר הנראה הרבה יותר "מרשים".  שקוראים לו  atteles de Pierre Petit. זה חתיכת ברזל של חצי עיגול עם ברגים בשתי מקומות. אם נגיד שהחתי עיגול זה 180 מעלות, כל אחד מהברגים נמצא כחמישית מקצה אחד של הקשת מברזל. שני הברגים מתחברים לשתי חתיכות פלסטיק קשיח בצורת ריש (והשני הוא ריש הפוך) המתלבשים כל אחד על ברך אחר של הילד. כדי להחזיק את הריש שמתלבש על הברך, יש רצועות בד ארוכות כמו הכד שמשתמשים בו כדי לקבע את הפלסטיק על הברך. אני זוכרת את מבטי החמלה של אנשים שהייתי עולה באוטובוס אתה בעגלה והשאלות "מה קרה לה, מסכנה, היא היתה בתאונה?". אנח הייתי עונה להם. היא לא היתה בתאונה, והיא לא מסכנה. תראו איך היא מחייכת ושמחה. הטיפול הזה הוא כדי להכניס את ירך שלה לאגן. עדיף טיפול של כמה חודשים מאשר שהיא חס ושלום תהיה צולעת כל חייה. הכל תלוי באיך שאת מתייחסת לתינוק שלך. אם את מפגינה ביטחון עצמי ומאמינה שזה לטובתה, ואת לא תרחמי עליה, היא תגדל באופן בריאה בנפשה, ובעזרת ה' הטיפול יצליח, ובזכות שעשית את הטיפול בעוד מועד ולפי הוראות האורטופד תמנעי ממנה את הסבל של אשה צולעת לכל חייה. שני הילדים האחרים שלי שהיה להם הבעיה הזאת (בזכות זה שידענו שיש בעיה כזאת במשפחה) בדקנו אותם ממש שהיו קטנים ולכן היה הטיפול על ידי cullotte d'abduction זה דומה יותר לרצועות פבליק אך נראה יותר כמו אובראול מרובע שמלבישים על הבגדים עם רצועות על הכתפיים - כמו חיתול עבה מפלסטיק שנשאר כל היום ביו הרגלים כדי להשאיר את הרגליים מורחקות זו מזו כאשר הזוית בין הירך ויתר הרגל הוא של 90 מעלות. בגיל כזה הסחוס באגן הינו עדין רך וזה שמקבעים את הירך כך זה נותן לראש הירך ליצור גומחה בתוך האגן עד שהסחוס מתקשה ונהיה לעצם. 

שוב את זו שמצילה את בתך מאי נעימות לכל החיים בזה שתעשי הטיפול הזה. הקושי הוא בשבילך. זה לוקח יות זמן לחתל ילד ולעשות אמבטיה כי צריך להוריד את הרצועות (לחתל נדמה לי ברצועות של פבליק אולי לא צריך להוריד, רק להיזהר שלא יתלכלכו) אך לא לשדר לבת שלך שהיא מסכנה. אין דבר יותר גרוע מאשר שילד ( ואפילו מבוגר) מרחם על עצמו. לשמור על בריאות הנפש שלך וכן של ילדיך. זה טיפול של כמה חודשים (בתי , שמצאנו לה הבעיה מאוחר, הטיפול היה בערך שנה) הילד עצמו לא יזכור את זה כי הוא עצמו היה ממש תינוק. ברוך ה' שיש דרכים לטפל בלי ניתוח. פעם היו צריכים לנתח כדי לתקן את הבעיה, וסטטיסטיקה מראה שאלו שעברו ניתוח כזה בקטנות, הרבה פעמים שניםמ אחר כך הפמור (עצם האגן) נשבר וסבלו מזה או צלעו עשרות שנים אחר כך. שיהיה לך בהצלחה. ותתעודדי. אם את רוצה ליצור אתי קשר תכתבי ואשתדל למצוא דרך לדבר אתך. חוויתי את זה שלש פעמים. אגב אין בעיה בלהניק. הרצועות לא מפריעות.  הדרה ב.

ואני נזכרת , שבהתחלה לא ידעתי איך לשים את הרצועות ,אז פחדתי לעשות לה אמבטיה , אז ד"ר לבל ענה לי בפורום  - שרק בחברה שלנו נהוג לקלח תינוק כל יום ואצל האינדיאנים או שבטים באפריקה אפשר להתקלח פעם בחודש. זה היה בשיא הקיץ חום אימים . בסוף כן למדתי לשים את זה כמו שצריך והאפרוחית קבלה אמבטיה כמעט כל יום .

למצב רוח רע ממליצה על תהלים פרק ה' , אולי כ  (אני כאמור לא דתיה  - אבל במצבי קושי קוראת תהלים )

הייתי עם בני (היום בן שלוש וחצי) אצל טובי האורטופדים לילדים,

עבר גבסים וניתוח. הבעיה היתה שונה מזו שאת מתארת אבל אותה צורת טיפול של קיבוע.

היה אמור לקבל נעלים שמכונות "דניס בראון" נעלים המחוברות עם מוט ביניהן.

נפשית, לא הייתי מסוגלת, אחרי כל הסבל שעבר לקבע לו כך את הרגליים.

לקחתי פסק זמן מהטיפולים והלכתי למטפלת אחרת שבשמחה אתן לך את פרטיה באישי.

הרגל התישרה עם הטיפול, כמעט בלי השקעה!!!

חשוב לי לומר, לכל אחד יש את השליח שלו לפתור את הבעיה, לא בטוח שזו שעזרה לי תעזור גם לכם,

אבל אנא, אל תהיו נעולים על השיטה המקובלת שבעיני גורמת סבל!!!

תבדקו עוד שיטות.

בשמחה אתן לך פרטים!

אבל חשוב לראות שיש שיפור ואת זה רואים משהו כמו חודש אחרי שמתחילים עם הרצועות . אחרי שהתוודעתי לנושא ראיתי נשים עם בעיות רגלים , בעיות הליכה , צליעה ואפילו קושי ללדת. כך שהבעיה צריכה טיפול כזה או אחר.

בהחלט הייתי בודקת את מה שמציעה חרדית 3

גם בתי הייתה ארבעה חודשים עם רצועות ולאחר מכן נצטרכה לשים מין חגורה המדמה גבס כי הרצועות לא עזרו. זה לא קל בכלל! הבת של הייתה ככה מגיל חודשיים עד שנה! אבל כשאומרים לך אח"כ שהכל בסדר הכל מתגמד והסבל הזה שווה את זה. את לא רוצה חלילה שבתך תהיה צולעת נכון? אז תכניסי את זה טוב לראש וזה יקל עלייך. בנוסף אנחנו לקחנו אותה לפרופסור ויינטרוב  הוא אחד התותחים (מנהל מחלקת אורטפדיה ילדים ב"דנה") שווה התייעצות איתו. אני כמעט "נפלתי" עם הרופא מהקופה.

שיהיה המון הצלחה ובריאות!

לפני שנה ילדתי את ביתי שבמשך 4 חודשים נזקקה לרצועות פלייבק,

גם לי היה מאד קשה לקבל את העניין, אבל אין לך מושג כמה זה לטובתה, זה לא פשוט אבל תוכלי להמשיך להניק ואל תוותרי

מחזקת את ידיך מאד ומבינה אותך ב"ה שבימנו יש פתרונות .....

וגם אני הייתי אצל ד"ר קינן (רופא מעולה וידוע מאד בתחום, אפשר בהחלט לסמוך על המקצועיות שלו!) ולא התאפקתי ומיררתי לו בבכי מול הפרצוף...

אצלנו יש סיפור כזה במשפחה (לשתי אחיות שלי היה) ולכן אני יודעת לקחת כל תינוק שנולד לאורטופד אבל בשני הראשונים לא היה כלום אז חשבתי שאיזה יופי, זה דילג עלי... אבל אז בילדה השלישית פתאום הוא אמר שיש בעיה ושהיא צריכה רצועות וזה היה נראה לי סוף העולם. גם אנחנו קנינו ב"צעד צעד" וכשהוא שם לה את זה בפעם הראשונה הרגשתי בדיוק כמוך- שיש לה נכות וזה היה פשוט מזעזע, היא נראתה כל כך מסכנה וכל כך ריחמתי עליה.

ואז ד"ר קינן אמר לי בחכמה שאני צריכה לשמוח שזה כל הבעיה, זה כלום וזמני ותוך תקופה קצרה יעבור. (הוא הרי עובד בבי"ח אלי"ן עם ילדים עם מוגבלויות קשות). באותו הרגע עוד יותר היה לי קשה כי כביכול לא הבינו את הקושי שלי אבל בדיעבד הוא כל כך צדק...

ובבית חשבתי לעצמי- למה זה קורה לי? מה ה' רוצה להגיד לי? מה עשיתי לא טוב?!

הבת שלי הייתה עם רצועות במשך כחודשיים והיא התרגלה לזה הרבה יותר ממני! אני לא זוכרת אותה בוכה מזה בכלל (היא הייתה ב"ה תינוקת רגועה בלי קשר וזה ממש לא שינה את זה), ופשוט הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב עליה במושגים של מסכנו או ח"ו נכות, כל הזמן הזכרתי לעצמי שזה זמני ובקרוב נשכח מזה וכך אכן הי. הדבר הנוסף שקשה להתרגל אליו הוא הסרבול אבל גם לזה התרגלתי, ולהיפך-עשיתי לעצמי מעין אתגר לראות אם אני מצליחה לשפר ממקלחת למקלחת את זמני ההלבשה ושמחתי לראות שאני נהיית יותר יותר מומחית.

התגובות של המשפחה באמת היו רחמים(מהמבוגרים) ופליאה ושאלות מעצבנות (מהילדים) אבל זו הזדמנות מצוינת ללמוד איך לא להתרגש ממה שאומרים בסביבה, ציוד מצוין לילקוט החיים שצריך להשתמש בו לא מעט.

לגבי הבעיה- הבנתי שהנזק שעלול להיגרם כתוצאה מאי טיפול הוא רגל אחת קצרה מהשניה וכתוצאה מכך-צליעה. אז הטיפול עוזר לילד להיראות ממש כאחד האדם.

הבת שלי היום בת 6, זריזה וחמודה ולמדה קפוץ בחבל ראשונה מכל חברותיה.( כיום היא מתאמנת על לקפוץ על רגל אחת לאחור...) בקיצור הכל ממש נורמלי.

ועוד ציוד חשוב לחיים, שאותו למדתי בין השאר גם מהעניין הזה- כל , אבל כל מה שה' עושה זה לטובתנו. לפעמים אנחנו רואים את הטובה שיוצאת כבר בעולם הזה ולפעמים רק בעולם הבא. לפעמים המקרים האלו רק מוציאם ממנו עוד נקודה פנימית שהיתה חבויה בתוכנו וגורמים לנו לגדול.

קחי את הניסיון הזה, תתפללי לה' מעמקי ליבך ותשפכי את כל מחשבותייך בשפה הכי אמיתית שלך! ה' הוא רק איתך, לא נגדך!

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

לפני עשור פלוס, אכן שילמתי.

הדיסק עלה 30 שקל אם אני לא טועה, וזה לכל הזמן, לא מנוי חודשי.

התזכורות היו בעצם דרך מיילים מתוזמנים. (לא זוכרת אם התוכנה יצרה אותם או בעלי, בכל אופן זה היה שניה וחצי להכניס לגוגל קלנדר)

כיום שאפשר ליצור בקלוד דבר כזה (כולל התזכורות) לא הייתי משלמת.

אם בא לך לעשות לזיכוי הרבים, אחלה.

אם זה בשביל הכנסה כלכלית לדעתי על תבני על זה לטווח ארוך.

מתזכרת אותי בעיקר על ימי פרישה

כי את השאר אני זוכרת מרוב שזה מעיק עלי...

לא רואה סיבה לשלם כשיש חינמי.

בעלי מחשב את הימים.

אני זוכרת.

לא מרגישה צורך במשהו נוסף.

נקודות שעולות לי שכדאי לקחת בחשבון:

* אנחנו מחשבים את ימי הפרישה בצורה אחרת מהמקובל. אז אם יש אפשרות לבחור שיטות שונות לחישוב.

* לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו תזכורות בטלפון ויתחילו לשאול שאלות. אז לחשוב איך אפשר לתזכר בצורה שתישאר דיסקרטית.

אני רושמת שם

זה נוח לי שלא צריכה לזכור פרישות

מקבלת תזכורות למייל אז זה דיסקרטי

ושלום

(משו כמו 20 לחודש, 18 אולי)

משלוח חינם זה בפחות מזה.

נס שלפחות מה שקניתי התאים לנו אחרת היתי מתבאסת ממש

אין סיכוי שיוותרו לי?

להגי שעריןר ניסיתי וזה היה כזה מסובך האתר הרשמי ודורש טפסים ויאללה התיאשתי

ואצלי עוד היתה סיבה כי כשהמזנתי הזמלא היה מפורסם ישרד המכס

הז כבר הופץ ופורסם לפחות שבוע-שבועיים

אני כבר קבלתי את החבילה לשי אפילו

יש לי הזמנה גדולה משם

2. אני חושבת שהאיזון זה הדבר העיקרי שעוזר. כל תקופה/שלב זה משתנה לפי הצרכים שלי ושל הבית. אבל להיות קשובה לעצמי לגבי הכוחות ולהשתדל לא להלקות את עצמי על מה שבכוחות שלי כרגע לעומת אחרות. ואני יודעת שאני מפצה בתקופות אחרות או כשאין ברירה.

3. לצערי לא, אצלי בבית תמיד הכול היה קשה ועמוס ובלתי אפשרי (כך ההורים הציגו את זה). אני יכולה להגיד מהבית של בעלי ששונה לגמרי משלי: סדר עדיפויות ברור, לקחת הכול בקלות ולא בהיסטריה, דוגמה אישית של ההורים, לעמוד במחויבויות ולא לעשות עניין ממה שהחיים שבחרנו (ילדים, זוגיות, עבודה) דורשים.

4. האמת שאצלי זה כל כך משתנה בהתאם להורמונים. אני גם וגם, תלוי בתקופה.

בול מה שבא לי

חלום שלי

להיות קלילה מול עומס וצריך ועוד צריך

ולהיות בחויה של חיות וקלילות

לא לעשות עניין בלב מכל ה3צב המהיר של החיים

פשוט מרגישה שזה ההפך מהאישיות שלי

אני מרגישה עומס גדול בחיים, שהולך ומתגבר כל הזמן. עומס נפשי לא פחות מעומס טכני... ובכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי - אני מגלה שלא...

בכל אופן, בעלי הוא העוגן שלי מהבחינה הזו. אנחנו נושאים את העומס ביחד, וזה מקל.

לא יודעת לומר על הבית שגדלתי בו... ההורים שלי טיפוסים הרבה פחות לחוצים ממני, הם פחות לוקחים את החיים קשה כמוני... אבל אמא שלי מודה שלנו יש יותר עומס ממה שהיה להם.

כשאני חושבת על זה - יש מצב בהחלט שאני משדרת לילדים את הלחץ שלי, ושזה ישפיע עליהם בעתיד... אבל לא יודעת מה לעשות עם זה🤷‍♀️ מתפללת ומקווה שאני מצליחה לשדר להם גם דברים חיוביים

ואולי באמת הבעיה העיקרית היא שאני טיפוס שאוהב נחת - שזה טוב במובן מסוים, אבל באמת מקשה להתנהל כשיש עומס.

לא הייתי רוצה להשתנות, כן הייתי רוצה יותר "להחזיק" את עצמי כדי שאוכל להחזיק את החיים...

בינתיים חולמת על היום שבו נשב בנחת על המרפסת, ולא נצטרך לדאוג לשום טיפול לילדים

1. הוא לא בהכרח מתגבר

יש תקופות יותר/ פחות עמוסות

אני לא זורמת עם החיים

אלא מתכננת אותם ככה שיתאימו לקצב שלי רוב הזמן

2. מודעות לרצונות/ כוחות שלי

תכנון יומיומי/ שבועי/ חודשי למה שמתאים לי

3. את רוב הכלים הנדרשים לא קבלתי

אפילו להיפך

אבל כן קבלתי סטנדרטים בסיסיים של תפעול בית מבחינה טכנית

זה גם משהו

מה שילדים צריכים זה בעיקר לתת להם להתנסות בחיים נטולי שיפוטיות ועם מרחב בחירה שלהם

שההורה נמצא ברקע להכווין ולתמוך במה שצריך/ תואם גיל

וגם סטנדרטים בסיסיים בחיים של סדר/ ניקיון/ התנהלות כלכלית/ התנהלות אישית

4. איטי רגוע

אם כי אני גם יודעת לתקתק דברים בעיקר בעבודה

לא מתוך לחץ ומהירות

אלא מתוך פוקוס ומקצועיות

וזה קורה לעיתים גם במלאכות בית

5. אוהבת את האני השלם

את המעלות והחסרונות ביחד

את ההצלחות והטעויות

וגם אוהבת להיות בתהליך תמידי של שיפור/ שינוי

כי לחיות בתנועה זה כל הכיף והמשמעות בחיים 

2. לזכור שזה זמני ולרוב תוצאה של שפע (ילדים, פרנסה, התפתחות אישית..)

כן חושבת שהגוף והנפש מתרגלים לקצב בסוף, רק כדאי לעצור ולראות שזה עדיין משתלם.

3. גדלתי בבית שהיתה מחשבה על איך לעזור לאחר, לוקחים את הדברים בפרופורציות, רצו שנשקיע ונצליח באופן כללי אבל בלי להשתגע, המסר תמיד היה לי אנשים טובים. מרגישה שזה עוזר לי לפקס את עצמי על מה חשוב ומה פחות..

זוכרת שבתור ילדה אמא שלי היתה עובדת בימי שישי והיה המון לחץ סביב שבת, וראיתי את העבודה שהיא עשתה כדי להגיע למצב של כניסת שבת בנחת.

4. כשיש לי משימות מוגדרות ולחץ של זמן זה מאתגר אותי ואני מתקתקת. כשיש לי זמן פנוי והמשימות משמימות אני נכנסת למוד הרגוע שלי ומתעלמת מהן 😅

5. משמח אותי שבזמני לחץ אני מצליחה לשדר רוגע ונחת, וקשה מאוד להוציא אותי מהכלים. 

עומס זה חיים, זה אומר שקורה משהו.

ב"ה זה אומר שיש עבודה, שיש ילדים ושיש בשביל מה לקום בבוקר.

גם מאוד עוזר שהעומס בא בשלבים ולא בבת אחת (אין לי תאומים חח)

עוזר להצליח- להרגיש שהחיים הולכים לקום חיובי ולהתפתחות. הילדים גדלים ומפתחים אישיות וההורות הופכת להיות משמעותית יותר.

בקריירה מתקדמת, יש עניין והמשכורת עולה.

מה שעוזר לווסת את העומס- שתמיד יש מה להוריד למיקור חוץ או להוריד סטנדרטים.

מרגישה סבבה כי הקטנים גדלו 😄

הקטן שלי בן 5 וזה חיים אחרים. ויש גם גדולים שאפשר להשאיר איתם את הקטנים אז הרבה יותר גמישה וחופשית. זה מגיע לא לדאוג.

לא חושבת שהבית נתן לי כלים, אבל כן מתנה גדולה יותר- את הדרייב להצליח. ידעתי שאם אין אני לי, מי לי.

בניגוד לחברותי, לא היו לי קשרים, ואף אחד לא פתח לי דלתות. זה רק תדלק אותי יותר, הכל השגתי בזכות עצמי ביזע ועמל. יש מורים שלא נתנו לי הרבה סיכוי סתם מטעמי גזענות, דווקא להם אהבתי להכניס מכה מתחת לחגורה ולהוכיח מה אני שווה. הרגשתי עונג צרוף לראות את המבט התמה שנמרח על הפנים שלהם כשהם היו עושים את הקשר בין השם עם הציון, לבין הפנים שלי. זה הסב לי אושר יותר מהציון עצמו.

(לא כל המורים היו כאלו, אבל בהחלט היו. מרגישים את הזלזול הזה בשיעורים עד המבחן הראשון)

לגבי רגוע- תקתקן, לא זה ולא זה.

אני עושה הרבה דברים ואוהבת את העשיה, אבל זה לא שזה "אופי" זה הרבה עבודה עצמית.

אני כן בן אדם שאוהב לאתגר את עצמו.

אני יומאת לריצה של 20 דקות, אני ארוץ 22 דקות.

אני מעריכה את עצמי 90 במבחן מבחינת יכולות, אני ברבאק ינסה להוציא את ה92.

המטרות שלי תמיד יהיו בגובה העיניים ועוד קצת. חייב את העוד קצת כדי לצאת מאזור הנוחות ולדחוף את עצמי קדימה.

אני אוהבת בעצמי שדווקא איפה שקשה לי, שם אני דורשת מעצמי ולא עושה לעצמי הנחות.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי, שאני קשובה לעצמי הרבה יותר מאשר שאני קשובה לסביבה מבחינת מה מקובל, ככה האנרגיות שלי מופנות למקומות שנכונים לי, ותורמים לי בחיים ולא על לקבל פידבק מהסביבה שיום אחד תשתנה ואז למי אכפת אם עמדתי בסטנדרטים של הסביבה או לא.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי (לפחות עם הזמן זה התפתח)

אני פחות שוקעת בגלל טעויות. כלומר עושה תחקור קטן עם עצמי מה מקור הטעות ואיך ניתן למנוע מקרים דומים להבא ומתקדמת הלאה.

להישאב לתוך אשמה והלקאה עצמית, גוזל המון אנרגיה מיותרת.

ומנגד לא ללמוד מטעויות גם גרוע.

לגבי השאלה מה כהורה צריך להעניק לילדים כהכנה לחיים זו שאלה ענקית והיא עומדת בפני עצמה.

1. בהחלט עמוס, עומס טוב ומשמח. דואגת לפסקי זמן ביום יום כדי לנשום. ומנמיכה ציפיות איפה שצריך כדי לאזן את החיים.

2. למדתי איך לווסת בין מטלות הבית, לצרכים של הילדים והעבודה, והצורך שלי לנוח. למדנו יחד כזוג מה החוזקות של כל אחד מאיתנו, מה אנחנו אוהבים יותר לעשות, ומקלים על עצמנו איפה שרק אפשר. אם היה לנו יותר זמן בחיים, הבית היה יותר מסודר ונקי, האוכל היה יותר מושקע, והדברים היו מתבצעים בתדירות גבוהה יותר. אבל יש דברים שחשובים לנו יותר כרגע.

3. כן. גדלתי בבית שבו שני ההורים לוקחים חלק מלא בתפקוד הבית ומגבים אחד השני, והילדים עוזרים ולוקחים חלק בלתי נפרד. וגם בבית שלי היחס לתפקוד הבית היה ברוגע. לא גדלנו בבית מרקחת. חונכתי עם דגש גדול מאוד בחשיבות התקשורת, וביטוי הרגשות. ובאמת הרבה מאוד מהדילמות נפתרות כשלומדים לתקשר.

4. אני חד משמעית איטית ועצלנית יותר. בעלי תקתקן וזריז יותר. לכן אנחנו בדכ מעדיפים שאני אהיה עם הילדים, והוא יקח את תפקוד הבית.

5. אני אוהבת את זה שאני ובעלי בחרנו במודע איך היום יום שלנו יראה. ואנחנו מתמודדים עם עומס לא קל, ומודים עליו. ויודעים לנווט את היום יום בצורה שנכונה לנו.

אני קוראת פעמיים כל תגובה

והז מרתק אותי איך אנחנו גדלים תוך כדי החיים וכמה אנחנו בתנועה ףנימית ולמידה..איך לדייק את החיים שלנו

בא לי לשמוע עוד🙏

זה מאוד מעניין אותי

כי זה מעסיק אותי המוןןן

רציתי בהתחלה רק לשתף ולהתיעץ איתכן

אבל כשמשתפים אז בדר''כ מגיבים נורא נקודתית  ולא מודעים לכך התמונה..

או מציעים רק דברים מהעולם שלנו ולא הכל מדויק

לכולם

אז הרגשתי שכיף לי קודם פשוט להרחיב אופקים

לא תמיד יוצא לי לדבר על זה עם נישם אחרות ברובד העמוק

לא רק עצות לקיפולי כביסה יעילים

אלא על עצם החוויה מול החיים

אגב אני לא בתחילת הדרך.. יש לנו כבר ב''ה הרבה אוצרות ...והרבה פז''ם של נישואים

ועדיין

אני כל הזמן בשיח פנימי רצון להבין מה הז החיים האלה בכלל

ואיפה אני בתוכם

ואיך להצליח לחוות אותם כמו שאני חולמת

1+2. לא פשוט לי ולכן אני עושה שינוי שמקווה שיעזור. התפטרתי מהעבודה ואני בדרך למקום אחר בעז'ה. עד כה נעזרת במכשירים חשמליים שמקלים מאוד ועזרה עם הילדים אבל אני פשוט חייבת ספייס וזמן עצמי ורוב ענייני הבית עליי אז לא מנסה להיות סופרוומן

3. כן לגמרי

ההורים שלי חינכו אותנו לעצמאות מגיל צעיר. הרבה חופש בחירה. הרבה מרחב להיות מי שאנחנו רוצים להיות. גם כלכלית התחלתי להיות עצמאית בגיל העשרה. ודוגמה אישית למופת בעיניי לגבי התנהלות יומיומית.

4. מעשי תקתקני לרוב. אבל כאמור צריכה ספייס אז מאזנת

5. סקרנות וראש פתוח. חוסר שיפוטיות. 

חיפשתי תקופה ארוכה וברגע שסגרתי הודעתי

לדעתי פחות כדאי להתפטר ורק אז לחפש מכמה סיבות

1. את מגיעה לראיונות עם יותר בטחון

2. את לא נואשת ותקחי גם הצעות לא רלוונטיות

3. זהנראה יותר טוב בעיניי המגייסים

4. אפשר לחסוך בקשת המלצה ממעסיק נוכחי אם לא הסתדרת איתו (אומרים שהחיפוש דיסקרטי)

5. את ממשיכה רצף פנסיוני

תוכלי להסביר לי על 4?

1.את האמת, ממש קשה לי עובדת במשרה כמעט מלאה + נסיעות + 2 ילדים וקשה לי ממש. אין לי איך להוריד אחוזי משרה וחייבת כלכלית לעבוד לפחות קצת. קורסת הרבה

כמעט ולא מכינה אוכל נורמלי. חד פעמי תמיד וערימות כביסה זה נורמה

2. עדיין מנסה להתרגל ...

3. לא ככ, אמא שלי הייתה עקרת בית אז זה עולם אחר לגמרי. הילדים שלי קטנים אז לא יודעת אבל אני אומרת לעצמי שאם אני מנמיכה סטנדרטים לבנים שלי לפחות הכלות שלי ירויחו ( נס שבעלי גדל ככה )

4. אני יכולה לתקתק דברים אבל אני בדרך כלל עייפה אז זה לוקח זמןןן

1. יש תקופות עמוסות יותר ויש פחות. בתקופות שפחות לרוב אני מרגישה 'על זה' .. אבל בתקופות עמוסות יותר- העומס מאוד קשה לי, לא מרגישה שאני מצליחה להתמודד נכון וטוב. הולכת לאיבוד. 

2. עוזר לי להיות בעשייה, לא ליפול לייאוש של יותר מידי כביסה, יותר מידי משימות- אלא להתחיל, לעשות. הייתי שמחה להתמקד במשימה אחת- למשל הייתי צריכה ללמוד לבחינות תקופה- ולא הצלחתי להפריד בין סידור הבית לבין הלימודים, למרות שזה מה שהיה נצרך. 

3. בגדול גדלתי בבית שההורים היו כל הזמן בעשיה, לא היה מנוחה. מאוד משימתי. צריך- עושים. אין התחשבות בעצמי, בכוחות שלי, או משהו בסגנון.. ההורים שלי לוקחים את החיים יותר באופטימיות ואני לא מצליחה.. 

מה צריך כהורה כדי לתת לילדים כלים לחיים- בגדול לעשות דברים ברוגע, בלי לחץ, אבל גם לא נונשלנט. להימנע מביקורת עצמית או שיפוטיות יתר/הלקאה עצמית- הם יורשים את זה.. 

להיות באוירה חיובית ולא לדחוק את עצמך. 

4. לרוב אני איטית רגועה, אבל הרבה פעמים נכנסת למוד תקתקני- אם כי, לא להרבה זמן. 

5. הרגישות והרחמנות שלי- זה עוזר לי להסתכל על הילדים בצורה חומלת יותר. 

לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.

לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש

תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...

וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...

בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)

אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...

ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).

תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

כדי להרגיל את עצמך בחזרה.

אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.

תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.

תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.

אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.

תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.

אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.

מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !

לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד

מקפידה, זה ממש דאורייתא... אבל לא מלחיצה את עצמי להתרכז. התרכזתי- מה טוב, אבל בסוף החובה היא לברך עם או בלי כוונה.

תפילות- לצערי אני חלשה. משתדלת תפילה אחת ביום אבל בתכל'ס לא כל יום מתפללת, לפעמים כן ולפעמים לא.

אבל גם כשאני מתפללת אני לא במקום של "אם לא התכוונתי זה לא שווה " כל אחרת אני לא אתפלל לעולם... משתדלת כפי יכולתי, בנחת.

כן מנסה שהיו עוגנים לתפילה. למשל, אם אני מצליחה להקדים קצת לעבודה אז נכנסת לבית הכנסת של מקום העבודה ומתפללת שם כמה דקות 

נראה לי כדאי לחשוב איך בכל זאת אפשר.

הילדים לא יוכלו 2-3 דק' בלעדייך?

יותר עצלות.

על הרעיון של ברכת המזון, כדי להתחבר יותר, וככה העצלות מתגמדת...

בהצלחה יקרה!!!

זה לא פשוט להתחיל מה שלא רגילים.

לפני הרבה שנים קיבלתי החלטה שאין דבר כזה מבחינתי יום בלי ברכות השחר ועמידה.

אז כן, יש פעם ב.. איזה יום שפספסתי עמידה. אבל משתדלת ממש כי זה חשוב לי.

במבט שלי- עבודת ה' היא בראש סדרי העדיפויות והכל נובע משם. העצה שהכי עוזרת לי היא כל הזמן להוסיף עוד קבלה, להיות כל הזמן בתנועה קדימה.

לפני כשנתיים לקחתי על עצמי שברכת המזון תהייה מתוך הכתוב. באופן מעניין זה דווקא גרם לי לזכור יותר לברך.. (וברור שעדיין קורה לפעמים שאני שוכחת.. אבל משתדלת במיוחד שברכת המזון זה דאורייתא)

ובסוף, מרגישה ממש שזה לא בזכותי, אלא חסד ה' שאני מצליחה עם 8 ילדים ועבודה להגיע לזה...

בתפילה - יש אומרים שאשה שטרודה בענייני הבית יכולה לומר רק ברכות השחר ובתוכם ברכות התורה , ובזה יוצאת ידי חובת תפילה.

בברכת המזון גם אפשר לקצר, אני לא זוכרת בדיוק איך נכון לקצר . זוכרת שיש נוסח בלאדי ממש קצר .

בהצלחה !

ואני בסדר גמור עם זה. בשלב הזה בחיי זה לא הגיוני. לא סתם נשים פטורות מזה.

בשבת שיש לי קצת יותר נחת אז משתדלת יותר,אבל הרבה פעמים הסעודות שלי נקטעות בללכת להניק או להחליף טיטול...

(אני עם 2 מתחת שנתיים איתי בבית)

סיקרנת האמת

הולכת לשאול את הרב שלנו

מזדהה עם החוסר סבלנות.

אני כן מברכת וכן משתדלת להתפלל שתי תפילות ביום (משתדלת. לא אגיד שתמיד מצליחה)

אבל ממש מרגישה שזה בלי סבלנות. אני מברכת וחושבת על זה שאני רוצה כבר לשטוף את הכלים שאכלתי בהם, מתפללת וחושבת על מה צריכה לעשות אחרי התפילה.

זה קשוח כאמהות, אין לי מה להגיד חוץ מלחבק.

ואולי אוסיף, שאני כרגע ממשיכה להתפלל למרות חןסר הכוונה והסבלנות בדיוק כדי שזה ימשיך להיות הרגל ובעז"ה שיום אחד גפ תחזור הסבלנות.

אז מעודדת אותך להתרגל לזה חזרה גם אם זה לא יהיה בשיא הכוונה כרגע

ניסיתי להגיד לעצמי שאנסה אפילו רק ברכות השחר וברכת המזון קצרה של נשים..

אבל גם בזה לא מצליחה לעמוד

ומצטערת על זה מאד.. אבל לא מצליחה..

@יעל מהדרום*

נקרא "תפילת נשים"

זה סידור שיש שם בעצם את התפילות מסודרות לפי מסלולי זמן, את יכולה לבחור מסלול לפי הזמן שיש לך ביום, ולהתפלל מתוך הסידור הזה.

נדמה לי שיש שם גם ברכת המזון/ הלל / תפילות לחגים.

נגיד 5 דקות - תפילה מינימלית

7 דקות- עם תוספת קטנה  

10 דקות

15 דקות זה כבר קטעי תפילה יחסית ארוכים.

הבנתי שיש לזה ביקורות מעולות.

* (אם זה פירסום אפשר למחוק, אבל זה נראה לי פשוט לתועלת אז אני כותבת פה) 

תפילה/ ברכה/ זמן פנוי לעצמך/ זמן למקלחת וכו - כל הדברים האלה תלויים באיפה את ממקמת את הדברים האלה בסקאלת סדרי העדיפויות שלך ובמקום שאת רוצה להיות בו ולא בהכרח בזמן פנוי כמו שאנחנו תופסות

בתפילה לעומת מקלחת יש גם יצר הרע שמפריע, אבל עדיין אפשר לגנוב כמה דקות בבית בלי ילדים שיפריעו  רוב הזמן לדעתי.

פניות מנטלית לתפילה זה כבר משו אחר וזה תהליך מנטלי/ נפשי. כמו פניות לעשות כל דבר אחר. ולפעמים באמת קשה למקבל אבל אני חושבת שאם אנחנו חיות בתוך מרוץ עכברים שלא מאפשר לנו לפתח את הזהות שלנו בתור אמהות/ בנות זוג/ נשים יהודיות - משו לוקה בחסר בדרך

**האמור לא נכתב כתוכחה, גמני לוקה בזה.

ברכת המזון אף פעם לא מפספסת ב"ה אבל בתפילות יש לי על מה לעבוד לצערי

אבל היפראמזיס חריף אז לא יודעת אם זה מדד.

פעם רופאים לא האמינו לי פשוט ואמרו שלפני שבוע 7 זה לא קשור להריון או שאני מדמיינת...

היום כבר מכירים ולא מזלזלים.

בכל מקרה תדעי ששום שלב לא מוזר. הבחילות יכולות להגיע בכל שלב. זה הגיוני ואמיתי וכדאי לך לבקש טיפול שיעזור לך.

בהצלחה!! זה קשוח בחילות ❤️

בלי היפראמזיס- 5 עד 18

תודה לה' בלי קשר על מלא מלא ניסים בהריון.

אל דאגה, סובלת מאוד בהריון מדברים אחרים;) 

התחילו בשבוע 8,

וערב לפני הלידה עוד לקחתי בונגסטה. 😅

(לקחתי גם זופרן. אבל הוא נגמר לי כמה ימים לפני הלידה ולא קניתי חדש)

נראה לי מתחיל לי באזור שבוע 7 ומפסיק באזור 12

כמובן שזה לא על השעון. גפ בדכ זה מתחיל בהדרגה וגם מפסיק בהדרגה..

בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...

קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.

לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.

ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...

ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️‍🩹❤️

עברו שנים

העלתה את זה מהאוב

אם חלילה שוב יקרה,

תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..

ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך . 

יכול להיות שהיא מדקנת...

ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...

ברמה שסבא שלי אמר על התינוק של בת דודה שלי שהוא מכוער🤷‍♀️😱

הלםםםם

לפעמים זקנים סתם מרגישים בנוח להיות חסרי טקט אבל לפעמים חוסר הטקט (יכול לבוא בצורת דיבור פוגע או דברים אחרים לא מנומסים כמו גרפסים בציבור וכאלה) זה סימן ראשון לנסיגה קוגנטיבית והידרדרות. אם יש אצלכם במשפחה הסטוריה של אלצהיימר, והאמת שגם אם לא, כדאי בלי להפחיד אותו כמובן, לדבר עם סבא שילך לרופא וינסה להבין אם ואיך אפשר לשמור על הכושר המוחי.

ולך - לא קל לראות את הנסיגה הזאת, במיוחד לא אצל מישהו קרוב ואהוב. חיבוק 🧡

כדי שלהבא לא יקרה.

אולי היא מאלה שחושבות שאם היא התנצלה אז זה נמחק, ובפעם הבאה שוב הלשון תשתחרר...

משהו בסגנון- שלום רבקה. חשוב לי להתייחס למה שקרה לפני שבועיים. אמנם התנצלת מאז אבל זה עדיין כואב לי ואני מבקשת שלא להתייחס לתפקוד שלנו כהורים.

את האמת שזו הלבנת פנים, וטוב מאוד שלא הלבנת את פניה חזרה. אבל זה ממש ממש פוגע. חיבוק גדול 

הערות על חינוך ילדים מכניסה מאוזן אחת, מוציאה מהשניה.

מה שאת חווית זה יותר חמור מהערות על חינוך ילדים.

אין לי הגדרה טובה לזה אבל וואלה לא סתם יש חיסיון רפואי ולא סתם רק אנשי מקצוע רשאים לתת אבחנות.

חיבוק גדול!!

לא יודעת מה הייתי עושה מולה, אבל קודם כל מולך להבין את עוצמת הפגיעה לא בגלל שהתערבו לך בחינוך שזה הרבה סבים וסבתות קצת נופלים בזה, אלא בגלל שהפרו ברגל גסה את הזכות שלך לפרטיות רפואית ואת הזכות שלך לא להיות מתוייגת. (לא שזה רע ללכת לטיפול, לא מצאתי הגדרה יותר טובה לעובדה שזכותו של כל אדם שלא כל מישהו ישלח אותו לטיפול..)