מה בעלך אומר? הוא יכול לעזוב עבודה ולהתנתק מהכל לשנתיים?

אם כן, הייתי הולכת על זה ובעז"ה חושבת על עוד הריון עוד שנתיים.

גיל 34 זה לא כזה מבוגר להריון....  (כרגע בהריון רביעי ובת 34 )

זה בסדר גמור - אני לא רוצה לשמוע דווקא כן.

אבל בכל מקרה - זה לא בשביל הכסף ולא בשביל הכבוד.

זה בשביל האתגר. זה בשביל היכולת לתרום במקום שלא הרבה מגיעים אליו.

וזה גם קידוש ה', באמת. שאישה, דוסית, יכולה ומסוגלת להגיע ולתרום במקומות כאלה.

בעלי - הוא בכלל נגד שהילדים ידעו אנגלית, גם ממש נגד לצאת מהארץ... גם אני נגד לצאת סתם לטיול. ואישית - אני חושבת שכל העניין הזה שלא מלמדים אנגלית ברמה במחוזותינו, אם בכלל מלמדים - זו טעות ממש גדולה. אנשים לא מבינים איזה מחסום זה יכול לשים לילדים שלהם בעתיד אם הם יבחרו ללמוד משהו שהוא לא תחום תורני/חינוכי. אבל בעלי הוא אדם טוב. אני חושבת שאם אני אהיה משוכנעת בזה - הוא יוכל להשתכנע. בעיקר אם אשכנע את הרב שלו...

השאלה היא - אם אני בכלל משוכנעת בזה שאני רוצה...

כי מדובר בהחלטה בעלת משקל גדול, וגם חלק מהפרטים לא ידועים (כמובן, זו זכותך המלאה).

אני מציעה לשבת ולחשוב עם עצמך היטב. יכול להיות שאם תצליחי להגיע להחלטה הנכונה, תרגישי כזו הקלה ושיחרור שלא יהיה לך ספק במה עלייך לבחור (קרה לי בכמה התלבטויות, אבל לא תמיד, ולכן כתבתי את זה בהסתייגות).

אולי כדאי לחשוב על הדברים עם דף ועט, ולכתוב את השיקולים.

כדאי גם לחשוב איך תרגישי עם כל אחת מההחלטות בעוד חמש שנים.

הרבה הצלחה ושתצליחי להחליט נכון

מקווה שזה בסדר מצדך שאני קצת סוטה מהנושא שפתחת, מגרד לי באצבעות להגיב על משהו שכתבת.

אני חושבת שאין מה להצטער יותר מדי על "האנגלית במחוזותינו". שמעתי דעה מחקרית - ואותי היא לגמרי שכנעה - שהגיל שבו מלמדים אנגלית בארץ הוא מאוד לא מוצלח. אם מתחילים עם אנגלית בגיל הרך - לא כתיבה וקריאה אלא שירים, סיפורים, הצגות - זה יכול לעבוד טוב. אם לא - לא כדאי לגשת לזה לפני שנות העשרה המאוחרות. אז יש זינוק משמעותי ביכולות השכליות, והאתגר הגדול הזה של לימוד שפה שנייה יכול לעבוד. לעומת זאת גיל תשע-עשר זה גיל מעולה כדי לתסכל ילדים, ולתת להם תחושה שאנגלית היא משימה בלתי אפשרית.

אני תמיד חשבתי שאני חלשה בשפות - כי הייתי חלשה באנגלית, עד שבמסגרת לימודי המקצוע שלי נאלצתי ללמוד עוד שתי שפות, ונדהמתי מכמה שזה הלך בקלות ובכיף. הבנתי שכבר שנים אני סוחבת איתי תחושת כישלון באנגלית, שחוסמת אותי מליהנות מהשפה הזאת ולהתפתח בה. מאז שהבנתי את זה גם האנגלית שלי השתפרה מאוד...

זאת שאלה כבדת משקל ויש פה גם עניינים הלכתיים.

לדעתי אפשר לשלב בין הקריירה וההריון והלידה. מכירה מישהי שעושה דוקטוראט בכימיה (בארץ) עם 6 ילדים , אחד אחרי השני.

ואומנם ברור שזה לא אותו הדבר , אבל אני עשיתי תואר ראשון בכימיה ותוך כדי נולדו לנו 3 ילדים. נכון שהיו תקופות לחוצות אבל עכשיו ב"ה זה עבר ואני שמחה שלא חיכיתי עם הלידות והייתי מפסידה את הילדים המתוקים שלי.

בהצלחה בכל מה שתבחרו, ושתהיו שלמים עם ההחלטה כי זה מה שחשוב

אם זה משהו שלא משתלב עם הריון ולידה איך זה אמור להשתלב עם לגדל את הילדים שכבר יש 

ואיך זה אמור להשתלב בחיי משפחה נורמליים 

ואם זו מישהו שלא קל לה להכנס להריון אז לחכות עד גיל 34 זה סיכון רציני מאוד 

אם המחיר זה לוותר על הילד הבא- האם בכל אופן את רוצה את זה ?!

בכל מקרה צריך להתיעץ עם רב גדול 

קודם כל - להשתלב עם הילדים שכבר יש זה יכול להשתלב.

נכון שזה לא יהיה קל, אבל אני חושבת שגם להם זו תהיה חוויה מיוחדת.

וגם יש להם אבא מדהים, שבהחלט יכול להיות איתם, אני מאמינה שהוא גם ימצא שם את מקומו בקהילה היהודית ויוכל לתרום רבות.

כמובן שאני לא רוצה לוותר על חווית האימהות, אני ממש אוהבת את זה, אבל לזמן מוגבל של שנתיים זה יוכל להיות כן אפשרי. (וזה לא שאני לא בבית, אבל כן אגיע מאוחר, אלו שנתיים שבהן אצטרך להשקיע הרבה מחוץ לבית, אין אפס.. אבל יהיו לכך גם פירות כשנחזור לארץ, זה בטוח)

והעבודה של בעלי, טוב לו בעבודה שלו, אבל בתחום שבו הוא נמצא, שנתיים בחו"ל יכולות לעשות לו רק טוב (האנגלית הרצוצה שבפיו לא מאפשרת לו להתקדם לדברים נוספים אפשריים ובמקום שבו הוא נמצא היום, הוא נהנה מאוד אבל לא מתוגמל כספית כמו שצריך)

ובקשר לילדים הנוספים, זה עקב האכילס העיקרי. ילדים שבאים מטיפולים אכן כובלים אותך להיות פנויה לזה, וכמובן שרק בארץ אני רואה את זה מתאפשר, וגם זה לא בעבודה תובענית (ובזה, מה נעשה, הבעל לא יכול לתרום ולעזור).

אנחנו כן רוצים עוד ילדים, וכן נשקיע בטיפולים, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה כספית בשביל זה (נשתדל לפחות בשביל 2 נוספים, יותר מזה, אני לא רואה את עצמי עושה טיפולים נוספים, אלא אם כן יהיה נס טבעי).

לי די ברור שבסופו של דבר לא אקח את זה. וחבל. באמת חבל. כי גם זה משהו שאני לא רואה איך אוכל לדחות לגיל מבוגר יותר או להזדמנות אחרת. (וכמו שאמר לי המנחה שלי - אם תרצי את זה - מקומך מובטח. אבל אני מכיר את הבחירות שלך ומכבד אותן)

במקומך הייתי הולכת על זה
אני כמובן לא יודעת חשבונות שמיים אבל את קיבלת גם כשרון וגם רצון לעסוק בתחום הזה  לא סתם
וחוץ מי את לא הולכת למנוע הריון אלא מתכוונת לחכות עוד שנתיים עד הטיפול הבא, גיל 34 זה עדיין צעיר יחסית ותנאי שהצעה לא תפגע בשלום בית חבל להפסיד

אשמח אם תענו. שאלה שמכבידה עלי ומטרידה מאוד- - הריון ולידה

לדעתי זה לא נכון להפחיד או להזכיר את הגיל
מה גם שבמקרה הזה זה טיפולים אז צריך לעשות אותם בלב שלם וברצון לילד ולא מפחד לא להספיק

ובוודאי ש"מבינים בכלל את הדילמה"...

כלומר: יש כאלה שזו לא דילמה עבורן, כי לא עולה על דעתן, מוצאות את עולמן בביתן עם עבודתן, וכלל לא "תופס" אותן דבר כזה. זה בסדר גמור.

יש כאלה שלא עולה על דעתן מהכיוון השני.. כלומר: אם יש "קריירה" כזו, לזמן מוגבל, אז ברור שהולכות על זה.. 

ואצלך כנראה יש שני הצדדים: גם האימהות בנפשך, שברור שלטווח ארוך וערכית זה העיקר לגמרי. ויחד עם זה, כנראה ממש כישרון לתחום-העיסוק, וזה תופס אותך רציני. אחרת לא היית כותבת כך.. "הצעה של חייך" זה כנראה למישהי שממש "מדבר" אליה..

לכאורה, במקרה כזה - צריך קודם כל להגביל באופן הכי וודאי שמדובר על שנתיים, ללא נתינת שום אופציה שייגרר אח"כ ליותר זמן..  אחרי זה, לבדוק מה זה מבחינת הבעל. לעבור לחו"ל, גם לתקופה, זה לא פשוט לכל אחד. אח"כ, לראות האם הילדים הקיימים יוכלו לקבל מה שמגיע להם.

ואם כל זה יכול להסתדר - אז לכאורה אם השאלה היתה מעשית, היה צריך לשאול רב אם מותר ונכון לעכב הריון לשנתיים בנסיבות אלו.

וגם - מבחינתך אישית, בהיות שהילדים הגיעו לא בקלות, ורוצים עוד, אז בחורה מאד מוכשרת בוודאי תוכל לברר עד כמה ה"סיכון" בגלל עיכוב כזה, גם אם פוסק הלכה יאמר לה שמותר לעכב.

"צרות של עשירים"... ב"ה שיש אנשים גם מוכשרים בתחום עיסוקם/התענינותם - וגם עם שאיפה ואחריות משפחתית. יפה מאד.

[מוסיף רק הערה, לגבי מה שמישהי כתבה על "כסף וכבוד" מול ההמשך של עם ישראל.. גם מה שהיא כתבה בא מיסוד יפה, לדעתי. וטוב שיש גם תחושות כאלה. אבל ברור שלא מדובר כאן על משהו כזה, אלא על מיצוי כישרון ייחודי באופן שתורם ל"התפתחות האנושות", בצד ההוצאה לפעל של הכישרון המיוחד. זה לא דבר "רע". "כל פעל ה' למענהו". אם ה' נותן לאדם כישרון מיוחד, צריך לזכור שזו מתנה מה', ולהשתדל להשתמש בו כמה שאפשר לטובה ולשכלול. "וכמו כן, צריך להרחיב ולחדש כראוי בכל חידושי העולם, בדברים טבעיים ובמלאכות, כי כל פעל ה' למענהו, וצריך להיות אוהב את הבריות ורוצה בקיומם ובשכלולם. ודעה זו מביאה לאהבת השי"ת" (הרב קוק, אורות התורה פרק ט). כל זה כמובן, ללא קשר דווקא לשאלה הספציפית של המשקל של כל ערך ואיך הם מסתדרם ביחד]

תודה לך על ההבנה.

נראה מה יהיה (בינתיים אני סתם מבררת אם זה בכלל ייתכן, וראיתי שלפחות מבחינת להסתדר שם עם מוסדות לימוד, בתי כנסת וקהילה - זו לא נראית בעיה. אבל עדיין...)

אם את באמת כ"כ מוכשרת, זה ממש החמצה של הכישרון שה' נתן לך...

אם בכל מקרה ילדים אצלך באים בטיפולים, לא נראה לי כזה משמעותי לחכות עוד שנתיים...

מה גם שנראה שזה בוער בך אז קשה להאמין שתיסחפי שם ותוותרי על זה.

זה ממש קידוש ה' בעיני שאישה דתיה מוכשרת מגיעה למקומות האלה. שיהיה לך הרבה בהצלחה!

(הכותבת היא בת לשני דוקטורים העוסקים במחקר, שגידלו משפחה מפוארת (וכן, ילדו עד גיל 45...) כך שזה ממש נראה לי רעיון מצוין.)

אמנם אני צעירה ממך בהרבה

אבל לאחרונה נתקלתי בכמה דילמות

וראיתי (במקרה לא קיצוני )שהכי טוב לי להתבשל עם הדילמה בתוך עצמי, לדבר עם ה' (מה שנקרא התבודדות)

לראות מה באמת חשוב מול מה שפחות, ולהחליט. ולזכור שתמיד יהיה מחיר.

בהצלחה.

בס"ד

בגלל שאת שאלת באופן כזה,מה אני הייתי עושה-

בגלל שמדובר כאן על שנתיים בלבד ההתלבטות שלי הייתה פחות בתחום הילדים-

אם אבא שלהם  יכול למלא את החסר ואני סומכת עליו, ויותר בתחום השלום בית.
אני על עוד ילדים לא הייתי דואגת, כי גם מגיל 34-45 אפשר בע"ה- ואם ירצה ה'- להספיק עוד שישה... (לפחות)

ואם חלילה ה' לא רוצה אז שום דבר לא יעזור, בשום גיל..

מה שכן מאד מאד היה קריטי לי זה מה הבעל חושב ומרגיש עם העניין.
אם הוא היה מאה אחוז איתי בזה- בוודאות שהייתי הולכת על זה.
אבל כדי שזה יהיה כך, הוא באמת צריך להרוויח מזה בגדול.
צריך שזה יהיה אדם שמראש יש לו רצון לחיות החו"ל שנתיים, שזו חוויה שמעניינת ומאתגרת אותו,
והוא רואה בה משהו חווייתי שכייף להתמודד אתו, ולא משהו מתסכל מלחיץ שמוריד את הביטחון.
בייחוד אם הוא זה שיהיה דומיננטי יותר עם הילדים בתקופה הזאת, צריך שיהיו לו כוחות נפש ושמחה.

לדעתי גם כלכלית זה חייב להיות משתלם, לכם ולילדים.

משהו שבאמת משדרג את האפשרויות שלכם להעניק להם. 
אם כל העניין זה רק משהו שמרתק אותי לעסוק בו, אבל המשפחה מקבלת את אותם התנאים גם בארץ,

או שכן יש שיפור אבל לא מספיק  משמעותי- לא הייתי הולכת על זה. (בגלל חוסר הזמן לילדים, לא החו"ל שיכול להיות נחמד לילדים, וגם כשיגדלו זו חוויה מיוחדת להיזכר בה)

מה שבטוח לא הייתי הולכת על זה מתוך כך ששכנעתי את הבעל, והוא הסכים רק בגלל מידותיו הטובות,

כאשר שום מוטיבציה עצמית לעניין- בלי שהוא רואה ומרגיש מה טוב יוצא לו מזה.

אם הוא עצמו מוצא בזה עניין- וזה מדבר אליו מהבחינה הכלכלית, החווייתית וכ'- אז יש מקום הרבה יותר ראלי לכל הסיפור הזה. כי הילדים כאמור יצטרכו את אבא דלהם שמח כשהוא זה שרוב הזמן אתם, וגם את מן הסתם אם תעבדי מאד קשה, הגם שזו עבודה שאת אוהבת, תהיי זקוקה לתמיכה שלו, לידיעה שהוא אתך, ולא לחזור הבייתה עייפה לעוד חזית, שיש בה האשמה גלויה או סמויה שהבאת את כל המשפחה למקום שהם לא רוצים להיות בו...

ו...כל הכבוד לך! 

בהצלחה רבה ומופלגת!

שתחליטי את הדבר הכי אמתי ונכון לכם,
תוך ידיעה פנימית מה המקום בו ה' רוצה לראות אותך בו,

ומה האופן הכי נכון להגיע לשם.

שוב- בהצלחה!!! 

ראיה פרקטית של בעד ונגד כשהבעל (וגם טובת המשפחה כולה) הוא די מרכיב עיקרי בעניין, כי מבין השורות נשמע שהוא לא כל כך מתלהב...

וגם העניין של לעשות הפסקה עם נסיון להכנס להריון, כשזה לא קל, הבעל צריך להיות ממש שותף לעניין, כי הגיל הוא כן קריטי כשמדברים על ילדים מטיפולים (סטטיסטית, אחוזי ההצלחה יורדים די דרסטית אחרי גיל 38-40, יש לזה סיבות מדעיות שבוודאי ידועות לך. עדיין גיל 34, הוא יחסית סביר ואפשר עוד להצליח, אבל עם השנים זה יותר מסובך)

הרבה הצלחה, ומה שתחליטו - שהקב"ה יהיה בעזרכם.

כי בידיו המפתח לילדים, וגם המפתח לפרנסה (או למימוש עצמי של היכולות). יכולות להיות עוד הזדמנויות נוספות ומפתיעות בחיים...

ולא מבין מה זה אומר 

ההתלבטות נשמעת מאד קשה, שכן בכל מקרה המחיר הוא כבד. נכון שיש כאן החלטה ערכית של סדרי עדיפויות, אך יש כאן גם את המחיר האישי, רגשי, שמשמעותו איך תרגישי אם תפספסי את הצעת הקריירה. אני חושבת שמותר לפעמים להגיד לעצמי ולאחרים שמבחינה ערכית אובייקטיבית היה עדיף לעשות משהו אחר, במקרה שלך לוותר על ההצעה הזוהרת, אך ברמה/ דרגה האישית קשה מדי ואז המחיר הרגשי גם הוא יהיה גבוה. אני חושבת שעדיף כך מאשר לערבב ולטשטש את הנושא הערכי.* מבחינת לתרום מכוחותייך לעולם, כנראה שעם כל הכאב בהחמצה, אפשר למצוא עוד אנשים שיעשו את העבודה הזאת בחפץ לב. מבחינת להיות אמא לילדייך מובטח לך שאין תחליף. אולי זה נורמטיבי שאמא לבן שנתיים נעדרת מהבית רוב היום אך האם זה נורמלי? מה המחיר של החסר הזה? (מנסיון של השקעה מטורפת שלי בקריירה שהיום אני רואה את המחיר וגם את הרווח... לא אומר שהייתי מחליטה אחרת) ולגבי קידוש ה', אני חושבת שקידוש ה' זה לעשות את הדברים כמה שיותר לפי רצון ה' ולא לפי מה שמוצא חן בעיני החילוני. בעיני אין קידוש ה' גדול יותר מלראות אשא שמוותרות על הצעה כ"כ זוהרת משקולים דתיים, ערכיים ומשפחתיים. אני חושבת שכדאי לשים לב לתפיסות המערביות שמתערבבות בנו כנשות קריירה, אך מצד שני גם לשים לב לתחושות הלב, איך הוא ירגיש מכל מחיר שישלם.  בכל מקרה גאה איתך על ההצעה המכבדת והמפתה. החלטות קלות ונבונות!

עקרונית, המחשבה שאין ענין "ערכי" בלהוציא כחות של כשרונות אישיים לפעל למטרות טובות, אלא זו "קריירה" בלבד - היא עצמה קבלת המושגים של העולם המערבי, וטעות בהבנת ה"יראת-שמיים".

וממילא, גם ה"קידוש השם" שבכך, אינו בגלל ש"בעיני החילוני".. אלא לפי השיקול של רצון ה' שבשימוש בכשרונותיה אלו, מול (או ביחד עם) רצון ה' שבגידול ילדיה.  ובאמת אני לא חושב שאכן ה"קידוש השם" הוא בכך ש"יראו" אשה יראת שמיים שמוצלחת גם בזה. וכי מה המחשבה שאשה יראת שמיים תהיה פחות מוצלחת?.. אדרבה.

היא לא כתבה שמדובר על ויתור ביחס לגידול הילדים הקיימים, אלא לגבי הילודה בשנתיים אלו. כלומר: מי אמר שמדובר שרוב היום הילד בן השנתיים לא יראה את אימו? 

אז נכון שאם מוותרים על "הצעה זוהרת" משיקולים דתיים, ערכיים ומשפחתיים - זה באמת מעשה נכון וקידוש השם. ונכון שצריך לא ללכת סתם אחרי "תפיסות מערביות" - אבל מי אמר שכאן באמת זה כך?  אולי ההיפך? אולי השיקולים ה"דתיים והערכיים" הם דווקא שתתרום גם בתחום הזה?  "התפיסה המערבית" היא אולי שכל "הצלחה" כזו היא קריירה ו"אני", וזה הכי חשוב, כביכול. התפיסה ה"דתית" היא שיש סדרי עדיפויות, והמשפחה והערכים קודם, וגם פיתוח הכישרון שה' נתן, למטרות טובות הוא חשוב - ורואים בכך משהו בעל ערך ולא רק "קריירה", ושוקלים סדרי עדיפויות לפי המציאות הנתונה.

אז אני לא אומר שהמסקנה המעשית אינה בדיוק כדברייך (אישית אני חושב שלא הייתי מסוגל לצאת מהארץ גם בשביל דבר כזה..) - כבר אמרנו: צריך לבדוק מה המחיר המשפחתי והאישי לשנתיים אלו, עפ"י הערכים האמיתיים שלנו.  אני רק בא "לאפוקי" מהמחשבה שהצלחה בתחום הכישרון האישי, היא בהכרח סותרת "משפחתיות" וכאילו ה"דתיות" אינה כוללת מיצוי כשרונות כאלו במידת האפשר. וכל מעשיך יהיו לשם שמיים.

ואת זו את. לי הרבה יותר חשוב קריירה ממשפחה גדולה.

את צריכה לחשוב האם תתחרטי על זה שלא הלכת על זה? האם זה מה שנותן לך תחושה של הגשמה עצמית?

או האם הפרצוף של התינוק שיבוא במקום הקריירה יעשה ממך מאושרת וישכיח את הכל

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם