הייתי החבר הכי טוב שלה במשך 6 שנים

מאז שהם שמו אותי איתה בלול

בהתחלה היא הייתה נועצת בי מבטים חדים בעיניים הרכות שלה

כמו שרק היא ידעה

ואני הייתי משיב לה במבט

בהמשך התרגשתי לראות אותה מתהפכת ומתחילה לשלוט על הגוף שלה

וכשיכלה לדבר נתנה לי שם

אובי

שילוב של ההבהרות הראשונות שהצליחה להוציא מפיה

הלכנו יחד לכל מקום

למטפלת ליום הראשון של הגן

אכלנו יחד במסעדות

וחיבקנו אחד את השני ברעד כשההורים רבו בחדר הקרוב

כשאמא ואבא הבטיחו שהפרדה שלהם לא תשפיע על האהבה שלהם כלפיה

הפכתי להיות היחיד שהמשיך להיות איתה כל לילה

גדלתי איתה

אהבתי אותה

ועכשיו אחרי שנים ביחד

כשהמילוי התחיל לצאת ממני

והחוטים נפרמו

כאילו לא קרה ביננו כלום היא זרקה אותי

מהפח ניסיתי להבין למה היא לא רוצה אותי

ואחרי זמן התאוששות

כשהצלחתי לטפס על מעבר לפח

ראיתי אותה

עם ילדה אחרת

כאילו לא הייתי כלום היא החליפה אותי

וזאת הפעם הראשונה שדוב צעצוע הצליח לבכות

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול