שבת שלג בירושלים

שני אחוזי סוללה לחצי שעה באוטובוס. כמה הודעות והמון טמפל ראן ושתיים שלוש שיחות. זה יפה שכל זה היה כשהפלאפון על שני אחוזים

שמונה- יציאה מהבית. שמונה ועשרים- קסטינה ומייד על אוטובוס. עשרה לתשע- התחנה. תשע- באולפנא. תשע וחמישה- יוצאת לכיוון שושן. תשע ועשרה- יוצאת לכיוון התחנה. תשע ועשרים- בתחנה. רבע לעשר (עשרים וחמש דקות של עמידה על עקבים בגשם, כשאני כולי סחוטה ממים כולל המעיל, עייפה רעבה ומותשת)- על האוטובוס. עשר ורבע- קסטינה. עשר עשרים וחמש- לאוטו. עשר וחצי- בבית. באחת עשרה ועשרה אני צריכה כבר לצאת ובינתיים להספיק לארוז

יהיו לי המוני שירים חדשים ואולי גם כמה סרטים.

העולם אחרי זה סרט מצוין ומגניב ואני אוהבת את משפחת סמית'. את הבת שלהם וילו אני לא מכירה אבל אחפש אותה היום

בלי איפור היא לא יפה. אז אולי בעצם המון נשים כאלה לא באמת יפות

טיילור סוויפט דווקא די נחמדת למרות שהשירים שלה... הקליפים נורא מושקעים

ובכלל לא התכוונתי לגלוש אבל יצא לי

מעניין לאן זה יתגלגל

ועוד עשר דקות אני צריכה לצאת ולא סיימתי לארוז בכלל, אז להתץראות בינתיים נתראה מאוחר יותר

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול