הם לא באמת מבינים מהי שהות בבית.

הרבה פעמים שהות בבית יותר קשה ודורשת מאשר שהות בחוץ. תמיד טענתי שעבודה בבית היא עבודה תמידית ובלתי פוסקת

ולכן גם מאוד קשה לעמוד בקצב של לטפל בילדים, לדאוג לסדר ונקיון של הבית וגם לתפקד ללא הפסקה..

אך,

לי נשמע שהמחסור העיקרי שלו- הוא את עצמך,

כפי שהזכרת בפסקה האחרונה.

ולכן גם התסכול שלו נוגע לפרטים קטנים (ואולי טפלים) בבית..

נסי להקדיש לו זמן כשהוא מגיע ופחות לבלות באינטרנט/ פלאפון לפחות בזמן שהותם המשותפת..

החזרת ה"ביחד" שלכם, תביא לעין טובה וזו תביא ללב נח להתרצות 

מנסיון.

בהצלחה

גם אני בבית עם שני ילדים, תינוק בן חצי שנה ופעוט בן שנתיים וחצי, וכן אני מאד משתדלת שכשבעלי חוזר הבית יהיה מסודר.

זה לוקח לי שעה כולל: כביסות, כלים, טיטוא, וסדר כללי. אבל זה שווה את זה כי חשוב לי שהבית יהיה מסודר. וזה רק שעה ואז הבית נראה טוב וגם ההרגשה יותר טובה.

מבחינתי יש בינינו חלוקת תפקידים שהוא עובד בחוץ ואני בפנים.

אני עם הבן שלי בבית והוא מעסיק אותי רוב הזמן (אלא אם כן הוא ישן...)

לקחתי על עצמי שכל פעם שהוא ישן בבוקר(שעה וחצי) אני מסדרת משהו אחר בבית, יכול להיות אפילו הדבר הכי קטן.

וכן גם אני די התמכרתי לאינטרנט אבל ראיתי שיש דברים שאם אני לא אעשה אף אחד לא יעשה אז פשוט אני מציבה גבולות.

רק אחרי שאסדר את החדר של הילדים אוכל להיות במחשב, מאוד מאוד עוזר לי.

הרבה בהצלחה

תתני לבעלך להישאר בבוקר עם הקטן, אחרי הצהרים הוא יטפל גם בגדול

נראה אותו אחרי שבוע... חחחחחחחחחחחחחחחחח

ברצינות

אני רק יוצאת לרופא שינים, לא לדבר אפילו על בילויים וכו אחרי שהילדים ישנים, אלא על יציאה בשש בערב כשאין בררה...

אני חוזרת בתשע בעלי נראה כמו אחרי מחלמה, מוטש לחלוטין וזה לא שהיה צריך לעשות מקלחות או ארוחת ערב אלא רק לשים אותם במיטה.

הטענה שלו שהאינטרנט זה בזבוז זמן היא נכונה. ומותר לך לעשות דברים שכייפים לך אבל כמה שפחות אינטרנט. 

שאת נהנת מאינטרנט, זה מאוורר אותך ומשחרר אותך וכל מה שאמרת שזה זמין, זה חלק חשוב

אז אולי תקחי ספר תפתחי בכאילו ותשימי את הנייד עליו, רק כדי שיראה לו שקריאת ספר זה לגיטמי? הוא יחשוב שאת קוראת.    נו באמת??????

הלגיטי פה ,את צריכה להתאוורר!!!את תחליטי מה יעשה לך את זה, לא מה שנראה לו. כל אחד בנוי שונה.

אני לא אומרת שאת לא צריכה לסדר את הבית. יש תקופות שנפשית יותר קשה, אולי את בתקופה הזאת..

לפעמים כבר אין כוח לעשות שוב דבר כי נמצאים באינטרנט וזה ממכר

ולא כי נהנים

לסדר וניקיון, זה עניין של אופי יותר משזה עניין של זמן

והייתי אומרת שאצלי דווקא בגלל שאני בבית הוא יותר מבולגן כי אין לי

את היציאה שתתן לי כח ומוטיבציה לסדר

כי זמן אין לה- ולכן היא לא ישנה מספיק שעות...מה שאומר שאין לה פיתרון

לדעתי, אם אישה עובדת אז גם הבעל צריך להתחלק בעבודות הבית!

ו

נותנת דוגמאות מעצמי

1.אצלינו בבית יש נטיה לבלאגן בכל הפינות הצדדיות (השולחן של המחשב, מעל השידה וכו') 

2.אני מתקשה לעשות דברים יסודי ולגמור משימות עד הסוף

3.הרבה פעמים אחרי שאני מסדרת, אחרי שכבר גמרתי רשמית לסדר, פתאום אני רואה באיזו פינה עוד דברים

שלא סידרתי כי פשוט "לא ראיתי" אותם

זה לא עניין של זמן, זה עניין של חשיבה- אנשים לא מסודרים צריכים להשקיע בזה מחשבה (למשל בלא לשים דברים על השידה) ולאנשים מסודרים זה בא יותר באופן טבעי

למשל בדוגמא של הטישואים המשומשים שנתנה הפותחת- אנשים מסודרים היו שמים פח קטן ליד המיטה

או לפחות שמים אותם בשקית, ובבוקר כשקמים זה היה מפריע להם בעיניים אז כשהם קמים והולכים לסלון הם יקחו את זה לפח...

ואנשים לא מסודרים בכלל "לא רואים" את זה כשהם קמים בבוקר.. זה לא מאוד מפריע להם אז זה נשאר בחדר

ואנשים מסודרים גם ישקיעו בזה יותר גם אם אין להם זמן כי זה חשוב להם יותר ובד"כ הם גם יותר אוהבים להתעסק בזה

(פחות לא אוהבים..) וחוץ מזה שכשאישה בבית היא גם עם הילדים ויש לה גם את הדברים הרגילים שאלה שעובדות עושות בעבודה (לאכול למשל..) ככה שלא באמת נשאר לה כזה הרבה זמן

ולמה אני כותבת את כל זה? כדי שהפותחת תבין שזה שהיא בבית לא אומר שהוא אמור להיות יותר מסודר ממה שהיה אם היתה עובדת

אמנם בעלי שותק, ולא מראה את חוסר שביעות רצונו בד"כ, אבל בזכות השרשור הזה אני רואה שיש לי הרבה מה להשתפר...

צאי לכמה שעות לחופשה, תשאירי לו את הילדים. שירגיש בעצמו איך זה עובד. 

לא מתוך רוגז אלה שבאמת יחוש את עולמך. כשהילדים שלי היו קטנים יותר והייתי יוצאת ומשאירה לבעלי את הילדים, הייתי חוזרת לבעל סחוט וחסר סבלנות והוא תמיד היה אומר "איך את עושה את זה"?

ד"א אינטרנט זה באמת דבר שבולע המון זמן. בלי לשים לב שרפנו חצי שעה פה רבע שם ואופס היום עבר.

אז אומנם מי שנשארת בבית מוצאת בוואצפ/ פורומים את הצורך החברתי שלה, אבל יש מקום להגביל את הזמן של השהיה בהם.

עס"מ שעות מטפלת פרטית + מטפלת לשני ילדים משעות הצהריים 

אני גם בבית עם התינוק (רק אחד) כל היום, ודווקא לי היה מאוד קשה עם זה שאני לא מספיקה לתקתק את כל הבית כמו שהיה לפני הלידה (וגם נשארו לי קצת לימודים, ואני עובדת מהבית, אז יש לי הרבה עבודה). מתישהו עשיתי סוויטש בחשיבה, והבנתי שאם הייתי משלמת למטפלת לא הייתי מצפה שתעשה עוד משהו בזמן שהבן שלי ער. הייתי רוצה שתהיה 100% עליו ותשחק איתו. מאז- כשהוא ער זה הזמן שלי איתו.

זה משאיר לי 3-5 שעות במשך היום לתקתק דברים, שזה לא הרבה זמן. (למרות שכשהוא ער אני כן אשטוף כלים, אקפל כביסה, אבשל ארוחת ערב ותוך כדי אני מסבירה לו, משתפת אותו במה שאני עושה. אבל רוב הזמן אני מניקה, מחליפה, מרגיעה, משחקת ומרדימה...) אבל זה שווה את זה. אומרים שהשנה הראשונה לחיים זה משמעותי מאוד. וחשוב לי לתת לבן שלי את כל כולי.

עוד רעיון- אולי כדאי לשבת ולקבל סדר עדיפויות. לך כנראה חשוב לעשות את הכביסה מייד ואת ממש מקפיד על זה. אולי בעלך מעדיף שתשקיעי את הזמן הזה בלסדר את החדר שינה, בלשטוף את הכלים ושהבגדים יחכו יותר זמן בכביסה?

בהצלחה!

אלא גם של אופי ואישיות.

יש כאלה שיש להן (או להם) את זה ויש כאלה שאין.

לי אין, כשאני צריכה לסדר ולנקות אני נכנסת ליאוש. בנוסף אני בדרך כלל לא מבחינה בדברים שדורשים טיפול כך שגם אילו רציתי לא הייתי עושה כלום.

הפתרון זה לקחת עזרה הביתה, שתהיה מישהי שתנקה ותסדר.

ללמוד...

יש סדנאות, קורסים (אני מכירה של יעל זלץ), לילדים אפילו ריפוי בעיסוק.

אמנם יש נתונים מולדים, וסביבה, אבל זה לא גזירה משמים.

ועכשיו אני עפה לסדר לפני שבעלי חוזר!!!!!!!!!!!!! תודה 

ומסכימה עם אמא ופלוני (באנגלית) לגבי האנטרנט

וצלי מתוק- חיזקת אותי גם בעניין של לא להציץ באנטרנט כשהבעל נמצא 

חלב ודבש- את צודקת ממש אבל צריך תקציב...

כמו לנקות- כשהתינוקת מסתובבת בין הרגליים. אפשר להכניס אותה לרגע ללול, אז להראות סרטון כזה זה מצד אחד משעשע מצד שני עושה מהנשים קדושות מעונות ומסכנות שבאצת רוצות לסדר ולנקות אבל מה לעשות שהילד מבלגן. לומדים עם הזמן להתנהל נכון.

הבית שלי במצב דומה למה שאת מתארת וגם לבעלי זה לפעמים מפריע ואכפת, 

מהרגע שהתחלתי את שיטת הערימות הכל יותר טוב.

תנסי שגם הבלאגן יהיה מסודר, כלומר את כל משחקים בסלון לשים על הרצפה בצורה מסודרת, את כל הכלים בכיור לסדר בערמה מסודרת של צלחות לפי גודל וסירים וכו' ואת כל הדפים שיש על השולחן בסלון לשים בערימה. 

ככה הבית אומנם לא מסודר אבל בהחלט נראה מאורגן בהרבה פחות זמן וזה עושה הרבה הבדל בהרגשה וככה יותר קל גם לנקות ברגע שיהיה לך כח וזמן.

(דבר נוסף, אם יש לך חדר/ פינה בבית שניתן לסגור בדלת תוכלי לקחת מטאטא וכמה דק לפני שבעלך מגיע לעבור בכל הבית, לטאטא הכל לשם ולסגור את הדלת. ככה הבית יותר מסודר ואח"כ כשתוכלי לסדר, כל הדברים מרוכזים במקום אחד וזה יותר קל)

בהצלחה רבה רבה 

ממש לא קשור לאיך היה אצל אמא שלו.

תראי, מאד טבעי שגבר ירצה שהבית שלו יהיה נקי ומסודר, במיוחד אם הוא רגיל לזה.

גם בעלי מגיע מבית מאד מאד מסודר (גם אני, אבל אני קצת פיתחתי אנטי לכל הפדנטיות הזאת).

אז מה אני עושה- קודם כל, אני דואגת שהבית לא יגיע למצב מאד מבולגן.

אני עושה את מה שצריך ולפי הכוחות שלי.

אבל, אני משתדלת שבעלי יחזור לבית קצת מסודר, בתקופה האחרונה זה לא כ"כ קרה כי הילדים נרדמו רק אחרי שהוא הגיע.

כשהוא מגיע, אני איתו

והכי חשוב- לא שוכחת לספר כמה הרבה דברים הספקתי היום ומפרטת את כל מה שעשיתי!

תאמיני לי שהוא מעריך אותי, הוא יודע שהוא לא היה מצליח...

ופתאום נהפכו היוצרות ובמקום לראות את חצי הבית הלא מסודר הוא רואה את החצי המסודר.

ד"א, בתקופות שהייתי בבית בלי לעבוד הבית בהחלט היה יותר נקי ומסודר.. (נק' למחשבה- האינטרנט סוחף בלי גבול, ספר לדוגמא, מסתיים מתישהו..)

לא שאני מתיימרת לעמוד במקומך, אבל זה נשמע הזוי שאת באמת הרבה זמן על המחשב בפורמים וכו, כשיש לך בעל, בית וילדים. נשמע לי בזבוז זמן רציני. חוצמזה, שיש מלא נשים שגם עובדות, גם מגדלות את הילדים וגם שומרות על האסתטיקה של הבית. פשוט כשעובדים אנחנו מבינות שאין ברירה אחרת. ועושים את זה בכיף גדול. איך זה שאין לך זמן אם את בבית?! זה עוד 8 שעות עבודה....

נונימי, אני מקוה שלא הספקת להיפגע...

ולא נפגעתי 

בשביל כל התפקידים האלה אם לא ה"ביזבוז זמן" הזה?

כשעובדים אין ברירה וכשלא עובדים (אולי) יש ברירה, ומה הבעיה בזה שאם יש לה ברירה היא מנצלת אותה?

ובנוסף גם אין לה יום חופשי!!

מניסיון-זה לפעמים יותר קשה אבל יש בזה סיפוק הרבה יותר גדול למי שנהנת מזה.

וזה גם דורש משמעת עצמית גבוהה

אז קודם כל כתוב שבמצרים עבודת הפרך שהטילו המצרים על בני ישראל הייתה חילופי תפקידים: הגברים קיבלו עבודות שמתאימות לנשים והנשים עבודות שמתאימות לגברים...

כשגבר ואישה מתחתנים ישר הם מקבלים כתובה, שזה כמו חוזה עבודה.. וכמו שאי אפשר להתחיל  עבודה בלי לחתום על החוזה, כך אי אפשר להתחתן מבלי לחתום על הכתובה. בכתובות המקוריות ניתן לראות מהם תפקידיו של הבעל בחיי הנישואין וכן תפקידיה של האישה.

אפשר גם לראות ברמב"ם- תשאלו את הבעלים.

הבעיה היא שרוח הקידמה חדרה לאזורנו, ואיתה מושגים כמו "פמיניזם" ו"שובניזם", בילבלה את כל מערך התפקידים בתוך בתי ישראל וגרמה לדברי התורה להיראות כ"דברים פרימיטיביים שהתאימו לזמנים עברו אך לא לחיים המודרניים כיום"

ובכך בעצם שוכחים אנו שתורתנו הינה תורת חיים המתאימה לכל תקופה ותקופה כמו שכתוב: "... אשר אנוכי מצווה אתכם ה י ו ם"  ("והיה אם שמוע...")

לפי הנזכר ברמב"ם תפקידו של הבעל הוא להביא פרנסה, ותפקידה של האישה הוא טיפול בילדים ועבודות הבית. כמו כן כתוב שהאישה צריכה גם לעבוד כשעתיים ביום כי אחרת היא משתגעת...

שכן השיעמום מביא לידי בטלה וכו' וכו' ובסוף מבזבזים את כל היום באינטרנט...

ברגע שהאישה עובדת קצת (וברמב"ם מוזכרות המלאכות המומלצות לנשים כגון- תפירה, סריגה, אריגה וכו' תכלס אומנות) אז היא מתמלאת, וכשהיא מלאה היא מגיעה רעננה ועם כוחות לתפקידיה שבתוך הבית.

נסו להיזכר עכשיו בכל המצבים בחיים המחדדים את השוני ביניכם לבין הבעל-

איך הוא מחפש דברים בתוך הבית שעות- ואת מוצאת לו תוך שנייה, ולעומת זאת איך את מנסה שעות להתעסק עם מכשיר חשמלי סורר והוא בא ומתקן תוך שנייה...

איך כשאת משאירה אותו ערב אחד לטפל בילדים הבית נראה כמו אחרי קרב, אז תחשבי איך את היית נראית אם הוא היה מבקש ממך לעזור לו בבניית הפרגולה בחצר...

ה' ברא את הגבר והאישה כל אחד עם  התכונות הנדרשות לו כדי למלא את תפקידו בחיי הנישואין.

אז נכון שיש אנשים ונשים שונים פה ושם, כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל, אך לא לשכוח שזהו הכלל...

במצב שבו הגבר מחוץ לבית מביא פרנסה והאישה נמצאת בבית, זה בהחלט מובן שהבעל מצפה ממנה לעשות היטב את התפקיד שלה, כפי שהוא עושה היטב את שלו..

ממש כמו שאם הבעל מתבטל בבית לאישה יש זכות לדרוש ממנו להביא לה פרנסה, והולכים לבית דין על זה, כי הבעל התחייב לכך בכתובה..

במקרה שגם הבעל וגם האישה עובדים ועסוקים אז אפשר להעסיק עוזרת, או שהבעל מבין יותר את הצורך של האישה בעזרתו, כי גם היא עוזרת לו בתפקיד הפרנסה שלו.

וזה לא תירוץ להגיד "אני לא בנאדם מסודר" או "אני לא מתחברת לעבודות הבית" כי מתוקף היותך אישה וכך נבראת- בוודאי נטע בך הבורא כוחות לתפקידך כאישה.

זוהי עבודת המידות ובשביל זה הגענו לעולם... ניתן ללמוד מסילת ישרים- שער הזריזות, שער סדר וניקיון וכו'...

כמו כן מומלץ לראות את ספריה של שרה פכטר, עיתונאית ואם לכתריסר ילדים.

בספריה היא עונה לשאלה הנפוצה- 

"איך את עושה את זה??"

והיא עונה שדווקא נשים כמוה שגם מטופלות בהרבה ילדים וגם עובדות קשה- יודעות לנצל את זמנן בצורה הטובה ביותר, כי הן חייבות להספיק כ"כ הרבה ולכן לומדות איך לנצל כל דקה בצורה הטובה ביותר.

בשונה מנשים שנמצאות בבית ומרגישות שזמנן בידן ורובו מתבזבז בצורה שאינה מועילה כל כך..

צריך ללמוד איך לנצל זמן. בסוף הספרים שלה היא נותנת הרבה טיפים. כדאי לאסוף טיפים שכאלה וליישמם בחיים.

ולסיום- אם חשבתן  עד עכשיו שאני איזה בייניש אז אני בסך הכל אישה כמוכן...

למדתי על נסיוני את מה שכתבתי לכן, ואני חייבת לציין שמאז שאני ובעלי משתדלים להתמקד כל אחד בתפקיד שלו כפי שלמדנו- חיינו השתנו לטובה ומריבות רבות נחסכות.

ולגבי האינטרנט- חייבים חייבים להיזהר ולהציב גבולות ברורים ביותר! אני למשל רק נכנסתי להציץ קצת בערוץ 7 והקישור לשרשור הזה קרץ לי..

נרשמתי לפורומים רק כדי להגיב עליו- וכבר כמעט הלך הערב...

מקווה שלפחות הועלתי...

שנזכה תמיד רק לשמח את ה'! 

ועוד באופן מושלם

זה תפקידן!

אני כן מתחברת, אבל יש לא מעט פעמים שממש לא מתחשק לי לעבוד, ואני נמרחת ולא עושה, או שעושה חלקית ומאוחר מאוד. זה ברור לי שזה גרוע...ולפעמים אני עושה למרות הקושי, כי אני יודעת שזה התפקיד שלי בבית.

בדיוק כמו שכתבה "ברכות רבות" כל אחד ומה שהוא נועד אליו. 

אולי אני טועה, אבל אני חושבת שמי שלא עושה כי היא "לא מתחברת" זו בעיה שנובעת ממקום אחר. או מחינוך מהבית, או מחוסר מודעות לתפקידה. אין מה לעשות, כשאשה לא מתפקדת בביתה כמו שהיא צריכה לתפקד - הבית יראה בהתאם.

אף אחד לא יכול לעשות זאת במקומה...אפשר להיות לעזר, אבל אי אפשר לעשות הכל!

חלוקת התפקידים בבית תלויה בבני הזוג.

אם שניהם עובדים אז הטיפול בבית צריך להתחלק בין שניהם על פי הזמן הפנוי והמטלות.

אם הגבר נמצא בבית כל היום והאשה עובדת אז ברור שזה תפקידו

אם האשה אינה עובדת והיא רק עקרת בית אז זה תפקידה.

אין כאן שום דבר טבעי ומובן מאליו.

זה תקפידן?

מה זה הנחרצות הזאת

לא בא לי על התפקיד הזה של הנקיון, זאת זכותי.

אז בגלל זה אני אמורה לא להתחתן ולא ללדת? אני אמורה להיות מושלמת בכל התפקידים ???

לא מתחשק לי להצליח בכל התפקידים, בא לי להיות 20 אחוז מוצלחת בנקיון.

זה תפקידן העיקרי.

אני ממש לא חושבת שזה תפקיד רק שלהן. ברור שאם גם היא נוטלת חלק בהבאת פרנסה, הבעל חייב לקחת חלק ניכר ממטלות הבית.

וגם אם איננה עובדת, והבעל חוזר מהעבודה ב4-5 ורוצה בית נקי ואוכל מסודר ולשבת רגל רגל - זה ממש ההיפך מדעתי!!

גם במצב כזה הבעל מוכרח לקחת חלק. הוא לא שייח, הוא לא מלך והיא לא שפחה. 

אבל אם הוא מגיע הביתה בשעה הזאת, לגיחה קצרה ומיד אח"כ הולך למנחה וערבית + שיעור למשל - איך תצפי ממנו לקחת חלק ניכר בעבודות הבית? הוא יכול לעזור, אבל רוב העבודה תצטרך להיות שלך.

כי מעבר לתפקיד הפרנסה שמוטל עליהם, אל לנו לשכוח כי גם מוטלת עליהם חובת ה3 תפילות במניין וקביעת עיתים לתורה, אנחנו פטורות מכך בדיוק בגלל הסיבה כי אנחנו 'עקרות הבית'.

כוונתי היתה לומר, שהתפקיד הזה הוא שורשי אצל האישה, אי אפשר להתכחש לזה. זו מציאות שכך ה' ברא אותה..והוכחה לכך היא שגברים לעולם לעולם לא יכולים לתפקד במטלות הבית כמו האישה. וההיפך, האישה לעולם לא תוכל לתפקד במטלות הגבר כמוהו.

ולכן זו בעיה שאישה לא מתחברת לתפקיד שלה, שהוא השורש שלה ואמור להיות טבוע בה.
אני יכולה להגיד שלי אישית מאוד צורם לראות שהבעלים עושים את התפקיד של הנשים שלהם, ושניהם עובדים ומפרנסים והבעל גם עושה את תפקידו שלו. צריכה להיות חלוקה שווה, כאשר כל אחד מתמקד בתפקיד שלו.

לדוגמא - אם ביום שישי שניהם יוצאים לעבוד, והאישה חוזרת לבית כשהיא צריכה לבשל ולנקות לקראת שבת, והבעל כמובן עוזר במה שצריך, וברוב הפעמים עושה השלמת קניות - למה שהוא ישטוף כלים בסוף הארוחה? 

לדעתי זה תפקיד של האישה. אלא אם כן הוא היה בחופש וישב רגל על רגל כל היום.

מקווה שהצלחתי להסביר את הנקודה.

אבל זה עניין של גישה וחינוך. ואני ממש לא שובינסטית. פשוט חושבת שכל אחד צריך להיות מודע לתפקידו ולהיות רגיש לזולתו, להיות לו לעזר ולקחת חלק גם אם זה לא תפקידו. באופן הדדי...החינוך הזה צריך להיות אחיד הן לבנים והן לבנות.

זה מאד חיוני לרכוש את המכשירים שמקלים עלינו את החיים ומורידים נטל עבודה.

בדיוק כשם שכבר לא מכבסים ביד ולא מבשלים על פתיליות.

ולנקות את הבית זו משימה שוטפת, זה כביסות, סדר, ניקיון כללי, כלים וכו'...

כמה שגבר יהיה נקי ואסתטי, התוצאה לעולם לא תהיה כמו של האישה. וגם מבחינת הזמן, לרוב (ואני מדגישה, לרוב!) אצל נשים זה ילך יותר מהר.

ולכן כתבתי בהודעתי הקודמת שזה גם  עניין של חינוך, הבת צריכה להיות מתורגלת לזה שהיא תדע לבצע את רוב מטלות הבית, כי אחרת היא באמת לא תצליח לשאת בנטל או שגרוע מכך היא לא תרצה.

וחוץ מניקיון הבית יש גם את הבישולים והטיפול בילדים, לא ראיתי גבר שמצליח לתפקד בכל המטלות האלה בהצלחה כמו האשה...

זה הכשרון שלה. 

בדיוק כמו שאדם אם ראש ריאלי יצליח לעשות 5 יחידות במתמטיקה בהצלחה, לעומת אדם עם ראש אומני שכמה שתנסה לעזור לו ולפתח בו את זה, זה לא יהיה אותו דבר. כי הוא לא בנוי לזה.

גם את הכישרון של הניקיון. (וברור שעם כישרונות נוספים שיסייעו להן במקצוע לחיים)

זו מתנה נפלאה!

גם לאישה וגם לבעלה ושאר בני ביתה!

כלומר הבית שלהן... אז למה לא לאחל להן כשרון שכזה? הלוואי על כולנו...

אז מה הבעיה? בגלל שזה לא מבריק כמו האישה הם לא ינקו?
זה כמו שכמעט רוב הנשים לא מביאות כסף מעבודה כמו גברים? אז מה הנשים לא תצאנה לעבוד?

הסברתי שזה לא יהיה אותו דבר מהסיבה שזה השורש הטבעי שנברא אצל האישה.

לא אמרתי שהם לא יעשו, להיפך , הדגשתי וכתבתי שהם מוכרחים לקחת חלק במטלות (תקראי שוב)

אבל אצל האישה זה יהיה 100% ואצל הגבר 80%, זה לא אומר שהוא לא יעשה. הוא יעשה גם אם זה לא 100%.

וסתם לצורך הדגשה - בבית שאני גדלתי, אחים שלי לוקחים חלק ניכר במטלות.

גם בעלי לוקח חלק ניכר. כי כמו שאמרתי צריכה להיות שותפות הדדית.

ובעזרת ה', גם בנינו יקחו חלק. אבל מאחלת לנו שנצליח להנחיל לבנותינו את המודעות שזה תפקידן. ושהן תעשנה את זה מתוך שמחה וחיבור לתפקיד שנובע מנשמתן, ולא מתוך חובה כפייתית.

ואין בנשמתי שום דבר שהופך אותי למשרתת של בני הבית.

הדברים שכתבת נראים לי משונים מאד ואני מקווה שאין עוד נשים רבות שחושבות כך.

אני ממש לא חושבת שהם משונים.

אני גדלתי ככה, המשפחה של בעלי חיה ככה וגם משפחתי חיה ככה ואמי אשת קריירה.

וברוך ה' הכל מתנהל פיקס! הבית נקי רוב הזמן ולא חסר לאף אחד כלום.

וההגדרה של "משרתת בני הבית" - ממש ממש לא תואמת את דבריי. וכתבתי זאת באחת ההודעות "שהבעל הוא לא שייח, ולא מלך. והאישה לא שפחה".

ואני כותבת שוב את המשפט המרכזי - כולם צריכים לקחת חלק בהכל תוך הכרה של כל אחד בתפקידו שעליו למלא.

אם לא תנקי אותו - אין לך מה לצפות מבעלך ומילדייך שינקו אותו...

אם את מרגישה בבית מלון שמישהו אחר צריך לעשות לך את העבודה- אז ככה ילמדו הילדים שלך לעשות..

עד שלמישהו ימאס והוא יברח משם...

הם עושים את זה 100%...

האישה עושה עוד כמה דברים במקביל, לכן לא תמיד זה יוצא 100 אחוז...

אבל זה מאוד תלוי כי יש כל מיני רמות של סדר אז אם הכלים שטופים והבית מסודר

אבל הספה מבולגנת? זה לא נקרא שהאישה לא עושה את התפקיד שלה

כמו שיש כל מיני רמות של פרנסה ואם הבעל מכניס מספיק כסף אבל לא בשביל מותרות

זה לא נחשב שהוא לא עושה את התפקיד שלו

אז לומר שאת לא מתחברת לעבודות בית זה לא תירוץ בשביל לא לשטוף כלים אבל זה כן תירוץ

בשביל להשאיר את הספה מבולגנת או לשטוף כלים מאוחר יותר..

אז מחילה אם חוזרת על דברים שנאמרו

בשורה התחתונה נסי לשמח אותו. כשם שהוא צריך לשמח אותך

את יכולה לדבר איתו על קושי מסויים, כמו הרצון שלך להיות עם הילדה או לעמוד ברמת הנקיון שבוא רוצה אבל באותה מידה הוא מבקש משהו אז הרעיון בזוגיות למצוא את מה ששניכם מסוגלים לעמוד בו וכל אחד יצא מתחום מרחב הנוחות שלו כדי לשמח את השני.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.