מעיף מבט אחרון בחדר הזה.ביליתי בו את החצי שנה האחרונה.
המבט משתהה על כל פרט קטן,אוסף זכרונות .צורב אותם בזכרוני.
אני אתגעגע.
אני אתגעגע לקפה של בוקר עם וופל,ואחריו סדר בוקר.
למריבות הקטנוניות והטפשיות של החברים שלי לחדר.
להפסקות צהריים של גיטרה ושירים.
למנגינת הפסנתר והקול המדהים של חברי לקרוואן.
לטיולי האנגלית שלי.
ואלו רק רסיסים,פיסות קטנות מתוך המארג הנפלא הזה של חוויות.
אני משאיר כל כך הרבה מאחוריי.
הידיים שלי רועדות כשאני פותח את השער,דמעה נוצצת בעיניי.
קשה לעזוב.
זה בסדר.אני משאיר כל כך הרבה,אבל יש לי לאן לחזור.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר