מעיף מבט אחרון בחדר הזה.ביליתי בו את החצי שנה האחרונה.

המבט משתהה על כל פרט קטן,אוסף זכרונות .צורב אותם בזכרוני.

אני אתגעגע.

אני אתגעגע לקפה של בוקר עם וופל,ואחריו סדר בוקר.

למריבות הקטנוניות והטפשיות של החברים שלי לחדר.

להפסקות צהריים של גיטרה ושירים.

למנגינת הפסנתר והקול המדהים של חברי לקרוואן.

לטיולי האנגלית שלי.

ואלו רק רסיסים,פיסות קטנות מתוך המארג הנפלא הזה של חוויות.

אני משאיר כל כך הרבה מאחוריי.

הידיים שלי רועדות כשאני פותח את השער,דמעה נוצצת בעיניי.

קשה לעזוב.

זה בסדר.אני משאיר כל כך הרבה,אבל יש לי לאן לחזור.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול