ככה זה שבוחרים להסתכל על הטוב.

אין עלייו. כמה אני מעריכה אותו ברמות רמות!!

כמה למדתי השבת, כמה קדושה הרגשתי.אחח איזה תפילה יפה הייתה.

וזאתי החמודה שסוף סוף קרה מה שקרה,אחח 

וההוא הקורע שעשה הכל רק בשביל שנאמין

וההיא שבאה בערב להיות מולי. ככה.

ובערב למדתי -שמצוות עושים לא משנה מה,ובמצוות לא מחפפים בשביל לעשות צחוק. 

אפשר לעשות המון כיף המון! אבל עם קדושה וזה לא סותר.

ואח"כ בערב למדתי כמה חשוב הצניעות הפנימית הזאת.וכן. אני איישם. כן! החלטתי.

וגם בדיבור.

ובבוקר- שלא משנה מה הוא ככה. סתם בלי סיבה. והתפקיד זה למחות!!

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול