...
אבל גם היו סרטים, כי חמי וחמותי היו אצלנו ורצו שנצא איתם לארוחת ערב במסעדה כזה... איכשהו הצלחנו להתחמק. ככה זה, תמיד יש דברים, וזה מה שמיוחד. יש משו פרטי רק שלנו, וזה מאוד מעצים. השבת הייתה ביישוב שאני לא מכירה.
ניסיתי לחשוב מראש על אפשרות, איך לחמוק אל המקווה, בלי שכולם ישימו לב שנעלמתי.
ועוד בעיה: שבת חתן, לא להתאפר??? כולם יבינו! זה שקוף!
אחרי כל המחשבות וההתלבטויות עם בעלי,
החלטתי לוותר.
לוותר על הטבילה?
מה פתאום???
ויתרתי על השבת חתן!
זה היה קשה!!
ביום שישי בבוקר, הודעתי שאני חולה, וממש לא מסוגלת לכלום, ואין מצב שככה אני נוסעת לאיזה שהוא מקום.
כולם דאגו לי ושאלו איך יהיה לי אוכל לשבת, ובעלי הרגיע אותם ואמר שהוא יבשל...
לא אשכח את התחושה כשהמתנתי בחדר ההמתנה במקווה,
היו לי כמה דקות לעצמי, והרגשתי פתאום בדידות.
איך יתכן? כל המשפחה חוגגת ורק אני כאן!
מצד שני הרגשתי שזה היצר הרע.
היצר הרע מקנא ביצר הטוב שהצליח לשכנע אותי לא לוותר על טבילה בזמנה.
היצר הרע מנסה להשיג גם משהו.
אם נשארתי, ויתרתי, התגברתי, לפחות שאהיה קצת עצובה.
לפחות שאגיע אל בעלי עם פנים נפולות.
גם היצר הרע צריך קצת ליהנות! לא??
תפסתי את עצמי, ואמרתי לעצמי שאני אעמוד בניסיון הזה עד הסוף!
אמרתי לעצמי: "לפום צערא - אגרא"
ומעבר לכך: ככל שהמצווה יותר גדולה ככה היצר הרע, עובד יותר חזק.
התאוששתי.
הלכתי לטבול בתחושת ניצחון!
אמרתי לעצמי:
"מצווה גדולה להיות בשמחה!"
ו - "שמחה גדולה להיות במצווה!"
אני מקיימת מצווה גדולה, וזו שמחה גדולה!
הגעתי הביתה במצב רוח עליז, וב"ה הפעם הבאה שהגעתי לטבול, הייתה רק אחרי הלידה הבאה....
כן! בחודש הזה זכיתי לבן!
כדאי לברר הלכתית את סוגיית האיפור- מכון פוע"ה בימים אלו עמל וטורח בנושא בדיוק למקרים כאלו- לחפש איפור שמותר לשים בשבת אחרי המקווה, וגם שמעתי שהרב אליהו התיר פעם למישהי לטבול עם איפור כדי שלא "יעלו עליה"- מישהי שהאיפור היה אצלה דרך חיים וכבר נחשב "חלק ממנה" אז הוא פסק לה שזה לא חוצץ. אז כל מי שמתנגש לה עם אירוע- כדאי לברר את הדברים ולא להפסיד אירועים או טבילה בגלל איפור.
אני מאוד נהנית מחברתכן, אבל אצלנו ההיתרים ההלכתיים, הרבה פחות פשוטים.
אצלנו במקווה יש הרבה היתרים לנשים מסורתיות, כדי שלא יהיה מצב שיותרו על הטבילה.
אבל אנחנו לא מסתמכות על ההיתרים האלו לעצמנו.
גם בהלכות שבת אנחנו הרבה יותר מחמירות, ולא מרגישות מסכנות עם זה, כמו שאת לא מרגישה מסכנה ליד אישה שנוסעת בשבת...
האמת, שאני לא מתאפרת ממש כל יום אבל שבת ועוד אירוע משפחתי, בטח שצריך איפור....
במחשבה לאחור, יתכן שהייתי כן צריכה לדבר עם הרב, והייתי צריכה כן לשתף מישהי מהישוב שתדריך אותי איך בדיוק להגיע למקווה, והייתי טובלת שם גם אם היו פותחים עלי עיניים....
אבל מה שהיה, היה.
ב"ה, שאלו הצרות שלנו....
שהחופה שלה היתה חופת נידה, וליל הטבילה יצא בערב שבת חתן.
היא חשבה לוותר ולדחות את הטבילה למוצש"ק או אפילו ליום ראשון.
מדריכת הכלות שלה שאלה בשבילה רב והרב התיר לה לטבול עם איפור מלא.
אני עצמי טבלתי בערב השבע ברכות של בני וכלתי שערכנו אנחנו אצלנו בבית.
הזמנו את האורחים לשעה 20:30 (יום קיץ ארוך), חמקתי מהבית עוד לפני השקיעה - מיד כשפותחים את המקווה, את ההכנות נאלצתי לעשות שם כי לא היה מצב להסתגר באמבטיה בבית לזמן רב כל כך באמצע הכנות לשבע ברכות.
התכוננתי, טבלתי, וטסתי חזרה הביתה.
כיוון שאני עוסקת בתחום הטיפולי, התירוץ שלי היה שיצאתי בדחיפות לטפל במישהי - מקרה חירום..
במהלך שנות נישואינו זכינו ללילות טבילה נוספים בתאריכים יוצאי דופן - ערב ליל הסדר כשהמשפחה המורחבת כולל אותנו מתארחת אצל חמותי, כל מיני שבתות שבעלי היה מחוייב בהן לצאת עם תלמידים למקומות יישוב יוצאים דופן ואנחנו כמשפחה התלווינו אליו, ליל פורים, או סתם ליל חורף ביישובנו המבודד וסחוף הרוחות, בזמן שהיתה תקלה בדוד החשמלי -הרגשתי כמו אמותינו הקדושות שחצבו בקרח כדי לטבול.
פעם אחת הייתי מחוייבת לצאת להשתלמות ליומיים במלון בעיר הגדולה וליל הטבילה חל באותו לילה בו שהיתי מחוץ לבית.
לא ויתרתי על ההשתלמות, בהסכמת בעלי כמובן, כי הייתי אז באפיסת כוחות נפשית והייתי זקוקה ליציאה.
אבל כדי לחזור מותרת לבעלי שחיכה ביישובנו המבודד (יום ארוך ואחריו נסיעה ארוכה באוטובוס נדיר אחד שמגיע אחרי שהמקווה ביישוב נסגר), ביררתי מראש היכן המקווה הקרוב לאותו בית מלון בעיר שמעולם קודם לכן לא הייתי בה, טרחתי ונסעתי באוטובוס עירוני כדי לטבול.
חחחח שכחתי לספר על ליל הטבילה הכי הזוי שהיה לנו:
כזוג צעיר, גרנו לתקופה מסויימת בגוש קטיף יבנה ויכונן במהרה בימנו אמן! ואני השלמתי את התואר בהר הצופים בירושלים.
בכל שבוע הייתי נוהגת יום אחד לירושלים וחזרה אל הגוש.
פעם אחת, דווקא ביום שבערבו הייתי צריכה לטבול, נשרף לי המנוע של הרכב באמצע הירידות מירושלים.
עמדתי בצד הדרך ולא ידעתי מה לעשות.
משמים, הגיע נהג, אדם מבוגר יחסית, שהצליח לכבות את המנוע, (אני לא הצלחתי - המנוע רתח) העמיד משולש, והציע שאצטרף אליהם (משפחה) לנסיעה עד אשדוד - שם גרים חמי וחמותי.
הנהג ומשפחתו הצדיקים הורידו אותי בפתח הבניין של חמותי.
ברגע האחרון לפני שעליתי לדירה שלהם עשיתי חושבים והגעתי למסקנה שאם אני רוצה לטבול הלילה, זה צריך להיות עכשיו!
הודעתי לבעלי על התוכנית וסיכמנו שהוא בינתיים מנסה להשיג רכב מאחת המשפחות בישוב כדי לאסוף אותי הביתה (כאמור, אוטובוס נדיר אחד ליישוב, שפספסתי).
רצתי לסופר וקניתי מהר חוט דנטלי, מברשת שיער, ופריטים נוספים שהייתי זקוקה להם להכנה לטבילה.
למזלי, ידעתי איפה המקווה בשכונה (מאז אותו ליל סדר...). רצתי למקווה, חיכיתי בלחץ לתור לאמבטיה, התכוננתי וטבלתי ב"ה.
כשהגעתי סוף סוף לבית חמותי היא לא הבינה מה לקח כל כך הרבה זמן לטרמפ להגיע ממורדות ירושלים לאשדוד....
היא גם לא הבינה למה בעלי מתעקש להשיג רכב ולנסוע מרחק נסיעה רב באותו לילה כדי לאסוף אותי....
עד כאן סיפורי טבילה 
. שנזכה תמיד לטהרה הראויה לנשות עמך ישראל אמן 
.
ליל הטבילה שלי יצא בשבת. כמובן נשארים בבית...
יום שישי בבוקר אני קמה, אחרי הבישולים מדליקה את הדוד ואז הכל קופץ. הלך הדוד ואין מים חמים. גשם זלעפות בחוץ ומידי פעם הפסקות חשמל.
4 שעות לפני שבת ועדיין לא התחלתי להתארגן (ומרוב עומס של אותו שבוע אפילו לא הספקתי להסיר שיער..) . להורים אין מצב ללכת- גם כבר מאוחר מידי וגם אין מצב להיתקע אצלם באמבטיה הרבה זמן.
האופציה היחידה- למצוא משיהו שלא נמצא השבת בבית ועוד לא יצא. בעלי מתחיל לעשות טלפונים- כולם עונים -" אנחנו בבית אבל בכיף תבואו להתקלח"- כמובן לא שייך. ממשיכים עם הטלפונים- כנראה בגשמים האלו קשה למצוא מישהו שנוסע... בסוף שעתיים לפני שבת מצאנו משהו שנסע אבל הזהירו אותנו שהבית בשיפוצים וממש לא נעים להתקלח שם. כמובן, העדפתי את זה על פני מקלחת עם מים קפואים.
הגעתי לשם והסתבר שטעיתי.החלון שבור, וקפוא בפנים!! הרצפה הייתה שבורה , ממש לא היה נעים להיות שם וגם הסתבר שלוקח למים מלא זמן להתחמם! כבר היה מאוחר מידי בשביל לחזור הביתה... התחלתי להתארגן עם המים הקפואים כשבעלי מביא מידי פעם מים מורתחים. היה לי קפוא אבל בלית ברירה המשכתי ככה. אני מתארגנת כשברקע הלחץ שעוד מעט כבר שבת וכל הזמן אני רק בוכה ובוכה. מהלחץ, מהכפור ולא יודעת ממה עוד...
לא הצלחתי להתארגן כמו שצריך וכל רגע אני שואלת את בעלי שאלה אחרת על האם זה בסדר שלא עשיתי את זה , והאם אפשר לטבול כך. הוא שאל את הרב והתשובות היו- אפשר להקל, במצב הזה זה בסדר וכו'. כמה דקות לפני שבת הגיעו קצת מים חמימים ככה שזה נחשב שהתקלחתי במים חמים (אמנם לא מלכתחילה אבל במצב הנוכחי). יצאתי ממש בשנייה האחרונה, רועדת מקור ובוכה.
עכשיו הייתי צריכה ללכת למקווה וחשבתי לעצמי- איך אני יכולה לטבול ככה? תמיד אני עושה כל מה שצריך ובצורה טובה+ (ואפילו מעבר), ועכשיו הכל איכשהו בדיעבד עובר? היינו כמעט שנה אחרי החתונה וממש רציתי הריון וחשבתי לעצמי- איך אפשר להתפלל על ילד שההכנות שלי לטבילה הזאת היו כאלה גרועות? מצד שני חשבתי- אולי דווקא הפעם, בגלל כל המאמץ שלי?
טבלתי ככה כשכולי נסערת, מתפללת ובוכה. ב"ה באותה הפעם נקלטתי להריון ולאחר 9 חודשים נולדה לנו בת! וחוץ מהמתנה הענקית הזאת הבנתי עוד משהו חשוב- תמיד היייתי משקיעה מלא לפני המקווה ומפחדת שעוד לא עשיתי מספיק, הרגשתי שזה כבר מעיק עליי ושזה בגבולות האובססיביות וב"ה באותה הפעם ה' הראה לי שדווקא מתי שעשיתי הכי הכי פחות וכאילו "חפיף" דווקא הפעם הזאת הייתה הכי טובה בשבילי. ב"ה מאז גם העיניין הזה הסתדר.
ובהתרגשות כשאני קוראת את הסיפורים כאן.
התחושה שלי היא שלא סתם נפתח השירשור הזה, ומתקיים דווקא ביום תענית אסתר.
נזכרתי בענין שאסתר המלכה כל זמן שלא התמסרה לאחשוורוש מרצונה היתה עדיין מותרת לבעלה מרדכי היהודי.
ומסרה את הנפש וחמקה מהארמון כדי לטבול ולהיות מותרת לו.
ורק כשניגשה אל אחשוורוש מיוזמתה נאסרה על מרדכי לצמיתות (לכן אמרה "כאשר אבדתי אבדתי").
אני מתפללת שבזכות מסירות הנפש של אסתר, ומסירות הנפש שלכן כולכן על הטבילה, הקב"ה ישמור ויציל את עם ישראל בימים אלו ממש - מן הפרסי והעמלקי העומדים עלינו לכלותנו חלילה. ונזכה לביאת המשיח ולבנין בית המקדש במהרה בימנו אמן!
כי אני מסתכלת בקנאה על כל הנשים במשפחה שלי , שהן לא דתיות , ויש להן חיי זוגיות מאושרים . נדמה לי לפעמים כאילו כל מי שבחרה להתקרב ליהדות משלמת מחיר יקר . כל החברות שלי רווקות כמוני , יש שהתחתנו לא כל כך טוב . בקיצור זה משמח לגלות אהבה בין איש לאשתו , שמחה במצווה .
שיהיו רק שמחות , אמן.
היינו בחג אצל ההורים של בעלי, ומאוד מאוד חששתי.
אנחנו פשוט סיימנו להתארגן מוקדם, וכשכולם היו בהכנות אמרנו שאנחנו יוצאים לסיבוב. כולם היו עסוקים ואפחת לא הספיק לחשוב לשאול אותנו.
אח"כ בעלי הלך לתפילה ואני הלכתי עם הקטנה למקווה ושם הבלנית (המקסימה!!!!) שמרה עליה.
אח"כ כשכולם תהו לעצמם למה לא הייתי בבי"כ ולא בבית של ההורים אמרתי רציתי להיכנס לתפילה אבל הקטן לא היה רגוע.. ב"ה, סיעתה דישמיא..
וכן, גם לי זאת הייתה הטבילה האחרונה עד הלידה הבאה..
עברנו דירה בדיוק עכשיו, וזו הפעם הראשונה שאצטרך ללכת למקוה במרחק גדול כל כך - ועוד ברגל, ועדיין לא ברור לי איך בעלי יסתדר עם הילדים והתפילה. אבל אחרי סיפורי מסירות נפש שלכם - זה כלום.
חיזקתן אותי והלוואי אצליח לעשות את זה בשמחה בלי עצבים ו... לזכות בעוד בן או בת.
ולך הפותחת: אני עשיתי משהו כזה פעם: את בבית הורייך בעיר הולדתך, ספרי לאמא שלך על אחת החברות שלך מהנעורים\מהשכונה שבדיוק מגיעה גם היא להורים, ולא יכולת לקבוע איתה שעה מסויימת להיפגש אחרי הארוחה, ועכשיו יש לך הזדמנות לראות אותה בבית כנסת כי בדיוק ממש במקרה התינוק עכשיו אכל והוא ישן (תדאגי שזה יקרה - עד כמה שזה בשליטתך בגיל כמה שבעות...) ומי יודע אם בלילה או מחר הוא יהיה כל כך נוח... אז אולי אמא את מוכנה בבקשה בבקשה לשמור עליו ולתת לי קצת לצאת להתאוורר וללכת להתפלל, ממש מזמן לא עשיתי את זה...
או אולי תתאמי עם בעלך שיגיד משהו כמו: אישתי, אולי לשם שינוי תבואי איתי לבית הכנסת? מזמן לא יצא לנו להיות קצת בשקט רק שנינו ביחד. לפחות תלווי אותי קצת לתפילה. התינוק בדיוק ישן ובדיוק האכלת אותו, אז זו ההזדמנות שלנו. חמות יקרה, את מוכנה לשמור עליו קצת כדי לתת לביתך קצת מנוחה והתאווררות?
מקוה שאחד מהסיפורים האלה יכול להישמע אמין אצלכם. בהצלחה
פורים שמח!!!
רעיון: לנסוע כיוון אחד ברכב - לפני כניסת השבת. לבדוק הלכתית איך ומתי את מדליקה נרות ויוצאת ברכב לכיוון המקווה. או שבעלך יכול להסיע אותך.
רעיון נוסף שיש לעשות לגביו שאלת רב: יש ערים בארץ שפותחים את אחד המקוואות או מס' מקוואות לפני כניסת השבת.
צריך שתהיה סיבה רצינית לטבלה לפני כניסת השבת - כגון: ימי סערה שבהם לא ניתן לצאת אל הסערה ברגל מרחק רב(ללא מטריה).
הרב שלנו התיר לנשים לטבול לפני כניסת שבת בזמן צוק איתן כדי שיוכלו לנסוע בזריזות למקווה וחזרה ולא יהיו חשופות לירי טילים בזמן ההליכה הממושכת, וכן התיר לי לעשות כך כשסבלתי מזיהום בכף הרגל והתהלכתי בעזרת קביים.
אומנם בעירנו רב מחלקת המקוואות לא איפשר לפתוח מקווה לפני כניסת שבת, אבל הרב שלנו הפנה אותי אל אחד הישובים הקטנים הדתיים בסביבת העיר ושם שמחו לעזור.
יש כללים הלכתיים מסויימים לטבילה מבעוד יום ביום השביעי.
אם יש קושי להגיע למקווה וחזרה ברגל עד כדי שצריך לוותר על טבילה בליל שבת חלילה, במצב כזה ניתן להתיר טבילה מבעוד יום.
בקלות, בשמחה ובשורות טובות .
כדאי ללמוד היטב את הדרך הקצרה ביותר אל המקווה ואפילו ללכת בה או לנסוע את המסלול לפני שבת. כדי שלא תטעי ותאבדי זמן יקר חלילה.
כדאי לך גם לברר הערב בטלפון לאחד המקוואות - אולי יש מקווה נוסף, קרוב יותר, שאת לא יודעת עליו - לפעמים ישנם מקוואות פרטיים שאפשר לטבול בהם בתיאום מראש עם בעלת המקווה.
בהצלחה.
ב"ה הסתדרנו. בסיעתא דשמיא גדולה. (אני מקוה שגם הפותחת הסתדרה. כמובן את בשום אופן לא חייבת לדווח לנו כלום!)
תודה על העצות והעידוד.
ואדגיש : אולי זה השתמע בטעות מהודעתי. אבל אני לא מצפה ולא מניחה שבזכות המאמץ אזכה בהריון. ח"ו לא "מגיע" לי כלום מאת ה'. אולי זה לא חוכמה להגיד כך במקרה שלי, כי אני לא במצב נפשי של ציפיה נואשת, ב"ה כבר יש לי ילדים ולא סבלתי במשך שנים רבות כמו אחרות.
בכל מקרה אתן צודקות שלא כדאי להיסחף לאיזור הזה של סגולות, חיפוש סימנים משמיים, ונבואות של שוטים שרק מביאות אכזבות. ( אבל גם אסור לשפוט את מי שמגיעה לשם - עד שנגיע למקומה)
התיעצתי עם הרב.
היות ואנחנו גרים בישוב אמר לי לדבר עם הבלנית ולבקש לטבול מאוחר לאחר הסעודה.
בסופו של דבר שיתפתי את גיסתי וברחתי בעזרתה למקווה לאחר הדלקת הנרות. הבלנית היתה בהלם...
ציק צק הסרתי איפור וטבלתי.
מי ששם לב שהייתי אחר כך בלי אודם- בעיה שלו!!!!
וכן...טבלתי פעם נוספת לאחר יותר משנה...זכינו בבן נפלא.
בהחלט כוחה של מצווה!
כותבת מאנונימי כדי לא להיחשף. הסיפור שלי מתגלגל...
בהצלחה רבה.
אשמח לסייע בטיפים בפרטי.
טבלתי בליל שבת חתן של אחי, הלכתי ישר מהדירה שבה היינו בשבת למקוה, ומשם לסעודה כאילו עוד התארגנתי בדירה, בעלי הסתדר עם הילדים בגן השעשועים ליד התפילה איכשהו (זו כבר היתה ה"בעיה" שלו והכרחתי את עצמי לא להיות מוטרדת ולא לחשוב מי יחשוב מה...)
ו... זו היתה הטבילה האחרונה גם שלי נכון לעכשיו! ב"ה אני בהריון...
מדהים ריבוי הסיפורים הדומים!
היינו שבת אצל ההורים שלי והייתי צריכה לטבול..ולא היתה לנו שום אפשרות לא להגיע לשבת הזאת.
כל יום שישי חשבתי מה לעשות ואיך אני יסתדר עם האיפור (אין מצב שאני שבת בלי איפור.. ) וזה היה פשוט ברור אם הייתי חוזרת בלעדיו.
איכשהו הסתדרתי (מערבוב של צבעי אבקות בלבד) ומיד אחרי הדלקת נרות הלכתי עם בעלי לתפילה...והספקתי גם לחזור איתו..
וזהו, מאז אני בהריון ב"ה. =)
גם לנו היה כזה דבר. בעלי היה בתורנות בבסיס ואני באתי איתו והייתי צריכה לטבול. זה בסיס חור והעיר הכי קרובה 45 דקות נסיעה. ובעלי לא יכול לצאת מהבסיס. הזמנו מונית ספיישל למקווה ונסעתי לבד (היה מביך מאד). ובאמת , הפעם הבאה שבאתי למקווה הייתה אחרי הלידה
אומנם מזוית אחרת מעט, אבל אני מרגישה צורך לספר:
הימים היו אחרי עופרת יצוקה, ונשים רבות התחזקו ושבו לקיים מצוות טבילה.
הגעתי לטבול בערב ראש חודש אדר. למקווה הגיעה באותו זמן אישה יחד עם הרבנית שאצלה התחזקה.
הסתבר שזהו הלילה השני ברציפות שהיא מגיעה למקווה במטרה לטבול אבל היא מלאה חרדה ולא מצליחה להכניס את הראש מתחת למים. אתמול הן ויתרו והיום הן מנסות שוב.
כיוון שהייתי מוכנה פחות או יותר, הצעתי לבלנית שאכנס עם האישה למים, נחזיק ידיים, ואולי ככה היא תצליח לטבול.
אבל ללא הועיל - בכי, תסכול, חרדה ו - לא מסוגלת להיכנס כולה תחת המים.
כיוון שאני מטפלת בשיטה טבעית מסויימת, הצעתי להן להמתין לי במקווה עד שאסע חזרה הביתה ואביא את התיק ובו התרופות הטבעיות שאני משתמשת בהן לצורך טיפול. הן המתינו ואני חזרתי עד מהרה עם הציוד (כשנכנסתי הביתה צעקתי לבעלי בקול - "עוד לא, עוד לא, רק חזרתי לקחת את התיק").
התחלנו בטיפול, נתתי לה טיפות מסוג מסויים והנחיה לחזור על מתן הטיפות בכל חצי שעה עד להפגת החרדה.
אני עצמי חזרתי אל האמבטיה כדי לסיים להתארגן.
עוד אני מסיימת להתארגן, אני שומעת קולות שמחה צהלה מהמקווה - ב"ה, בחסדי ה' הרבים, היא נרגעה והצליחה לטבול.
כשסיימה היא הקישה אצלי בדלת חדר האמבטיה. הכל היה כל כך מרגש, שביקשתי ממנה להיכנס, היא סיפרה ששמה אסתר, והרי ערב ראש חודש אדר היום - ובמה היא יכולה לברך אותי?
עניתי לה "תתפללי עלי שנזכה לבת" (אחרי חמישה בנים) ונתתי לה את שמי ושם אימי.
בחסדי ה' חזרתי למקווה עשרה חודשים אחר כך...
נולדה לנו נסיכה אמיתית במוצאי שבת חיי שרה. קראנו לה שרה הדסה. הרגשנו שזכינו בבת בזכות המצווה המיוחדת.
כשחזרתי אל המקווה אחרי הלידה, הבלנית זיהתה אותי וסיפרה שמאז האישה הזו מגיעה מדי חודש בחודשו וטובלת בלי בעיות.
בשורות טובות לכל עם ישראל.
כאילו אנחנו ח"ו מכריחים את המציאות, מכריחים את הקב"ה, בכך שאנו עושים את המצווה.
זו בעיה שקיימת. והייתה קיימת בכל הדורות.
זה לא רק לגבי טבילה. אנשים גם עושים לפעמים כל מיני סגולות בקו מחשבה שגוי, כאילו הסגולה היא מכשיר לקיים את רצוננו. שוכחים שבסופו של דבר אנחנו בידי ה'.
זה נכון ג על תפילה. גם להתפלל צריך מתוך תודעה נכונה. יש על זה הרבה סיפורים בגמרא, על אנשים שלכאורה ניסו להכריח את הקב"ה בתפילותיהם, וזו תמיד אזהרה לא לגלוש לשם. אני זוכרת כמה הרבה דיברו על כך אחרי היום הנורא שנחשון וקסמן נרצח, אחרי כל סחף התפילה המופלא שהיה בעם - ה' לא נענה בצורה הישירה שקיווינו כ"כ, ומי שבא מראש בציפייה שאם התפללנו מכל הל ה' חייב לקיים - זה הוביל למשבר אמונה נורא.
אז אני חושבת שרק מזה הר המוריה מזהירה, רק לא להתייחס לטבילה בשבת ככלי להשגת הריון - לזכור שזו מצווה גדולה, ושה' מחליט, ואנחנו בידיו.
זה לא אומר לא לצפות לקוות ולהתפלל להריון. זה רק אומר לא להניח שהוא מונח בכיס מעצם זה שהתאמצנו לטבול.
אני האנונימית האחרונה שכתבה את הסיפור האחרון שכתוב כאן.
ואני יגיד לך את האמת- ממש התלבטתי אם לכתוב את הסיפור, בדיוק מהסיבה אותה הצגת, שמא זה יצוייר כאילו אנחנו מקיימים את המצוות כדי לקבל תמורה.
אבל בכל זאת החלטתי לכתוב (וכן כנראה הייתי צריכה להוסיף את העיניין הזה ) משום שגם אם אין קשר בין הדברים אני חושבת שעצם זה שה' בוחר לעיתים לסובב כך את הדברים מראה שכן יש השפעה חיובית מסיפורים אלה עלינו (ולפחות לחלק מאיתנו) וכן, זה גם יכול לחזק אותנו בקיום המצוות למרות שבוודאי לא זוהי מטרת הקיום.
אז יישר כוח על ההערה ובשורות טובות לכולם.
...שלא קרו , וגם לא יקרו - אני מתחברת לגמרי , למה שאמרה "אל הר המוריה". זר לא יבין זאת.
מונע איזה פיגוע , שלא נדע בלי שנדע . חזקי ואמצי.
לג בעומר חורפי נדיר
זה לא קור לסוודר
זה נדיר למאי
ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר
מרכז/ דרום מספיק קפוצון
איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי
אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.
היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.
לק"י
גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...
הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.
היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר
כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה.
בדרום קר בלילה אבל ביום נעים
מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה
בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו
ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה
כל היום מרגיש קר
ואם אין שמש אז בכלל
ביום מאד נעים אפילו חם
בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים
10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש
אם הוא נשאר על 16 ואין שמש
ממש קר
אולי מישהי תוכל להסביר לי? והיא חמות בעצמה?
למה יש העדפה ברורה לבנות שלה מאשר לבנים וכתוצאה מכך לכלות?
אני מבינה שאם גרים קרוב אז אוטומטית מרגישים קרבה
אז הילדים של הבנים הופכים להיות כלום ושום דבר?!
למה חמותי מושיבה קודם את הילדים של הבת שלה בכיסא אוכל והילד שלי צריך
לאכול על הרצפה כמו כלב?
למה זה בסדר איך שהיא מתנהגת ולכלה אסור לפצות פה? כי החמות מארחת ומשתדלת וילדה את בעלי
ממני,
מישהי שרק רוצה להגיד לחמותה את כל האמת בפנים ולא מסוגלת
מבינה מה את אומרת.
זה כואב מאד.
לי אין חמות🤷♀️ נפטרה. אז אני לא מכירה את המקום הזה.
כן רואה את אמא שלי בתור חמות והיא מתייחסת יפה יותר לכלות מאשר אלי🤦♀️
כואב ממש💔
את אמא מושלמת שעושה מה שטוב לה וככה יכולה להעניק לילדים מתוך תחושת סיפוק ולא מתוך תחושת חסך.
חייבת טייצים עד הברך לבנות..
ולא יודעת איפה לקנות באיזור
במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים
לא יודעת אם קצרים או עד הברך.
לק"י
אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.
לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.
היה 75
חתמו צו שהעלה ל150
הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים
ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.
אבל את יכולה לבדוק שוב.
לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.
נמצאת במכס
אף פעם לא היה כזה דבר
וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..
ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה
שעד 130 דולר אין מכס
זה מקובל לשאול אישה (דתיה ונשואה) אם יש לה בד בדיקה?
על אותו קונספט של לבקש פד/טמפון.
מדברת נניח בעבודה/לימודים ומתקרבת שעת שקיעה.
מה עושות?
כאילו כן, צריך אחריות ושמראש יהיה איתי. אבל כאילו…
ולא מכירה מספיק נשים במציאות שרלוונטי לשאול אם זה מקובל חברתית חחח.
שאלתי גם בשביל הנורמה, וגם כי חלילה לא רוצה להביך מישהי אם אבקש ממנה. (למרות שמי שיש לה עד, בכלל לא בהכרח שהיא כרגע ב7 נקיים, יכול להיות שתמיד יש לה בתיק).
הכי לא מפריע לי שידעו שאני בודקת, זה גם לא דווקא ליום הטבילה.
ובד לבן אחר לרוב אין לי (תחתונים צבעוניים, גרביים לבנות לפעמים יש אבל רק מה שעליי וזה נראה לי מתכון לפטריה😅)
וגם ככה לא בודקת כל יום (בהיתר) אז אם אני צריכה זה כי אני באמת צריכה. (אולי דווקא כי לא בודקת כל יום אז שוכחת להביא איתי).
אלו שענו שלא לבקש- היה מביך אתכן אם היו מבקשים *מכן*? או שמביך רק לבקש בעצמך?
(מבחינתי- מקסימום תסייע לי במצווה, או תדע שאני קצת צדיקה חחח)
מי שיש לה ביטוח לילדים-
איך זה הולך?
בטח יש כמה חברות, איך יודעים מה לבחור?
יש תקופת אכשרה או שמיד אפשר להיעזר בביטוח?
ואני רוצה לקחת את הבן שלי לפסיכיאטר ילדים לאבחון באופן פרטי-
איך יודעים איזה פסיכיאטר טוב?
איך בכלל מגיעים לפסיכיאטר? מגוגל?
לא רוצה דרך הקופה כי זה זמני המתנה ארוכים
עם הפסיכולוגית של הגן. שזה באמת נכון לדעתי. לבדוק איתה מה בדיוק המטרה בלקחת לאבחון, והאם פסיכיאטר עדיף על פסיכולוג.
זה שהפסיכולוגית של הגן אמרה לפנות לייעוץ אצל פסיכיאטר לא מרשים אותי לצערי.
גם לא ברור לי מההודעה שהיא באמת ראתה אותו. (וגם אם כן ככל הנראה לא השתמשה בכלים אבחוניים)
שוב, כתבתי מהחוויה שלי, שאם משקיעים בלקחת לאבחון - אבחון פסיכולוגי נותן מענה ואבחון פסיכיאטרי פחות הכתובת. גם באבחנות שאמורות להינתן על ידי פסיכיאטר.
אז כרגע אני לבדי בעבודה, אחרי שהיה תקל בין זו שעובדת איתי לבוס. מה שגורם לכך שכל האחריות שהכל יתפקד- עליי. ואם במקרה ילד לא מרגיש טוב, דברים קורסים כי אין כ'כ מי שיגבה כי אני היחידה. זה הגיע לרמה שאני מבקשת טובות מאנשים במסדרון אצלנו כדי לכבות שריפות כשאני לא נמצאת, זה מאוד נחמד מצידם אבל ממש ממש לא התפקיד שלהם.
הבוס שלי לא מתעצבן או משהו כשאני לא מגיעה/ אומרת לו שאאחר בחצי שעה, לא יודעת אם מנחמדות או פשוט שהוא מפחד שאעזוב והוא ישאר בלי עובדים, בכל מקרה, אבל עדיין הלחץ נותר והוא תמיד שואל אותי- ואיך דברים יסתדרו?? הוא פשוט טיפוס מאוד לחוץ. אני מכבדת את זה ומשתדלת ככל יכולתי אבל לפעמים יש בלתמים.
היום נגיד הילד היה חולה, ובמקום לקחת יום מחלה הייתי איתו בבוקר וביקשתי מאמא שלי שתשמור עליו כמה שעות אחה"צ כדי שאוכל לקפוץ כמה שעות לעבודה. זה גורם לי בעצם להפסיד חצי יום משכורת (יש לי ב"ה שעות) במקום לקחת יום מחלה שיש לי מלא. אבל אחרת דברים פשוט יקרסו פה וחבל לי.
וגם צריך להגיע לנו מוצר שבוע הבא, ביום שלישי מוקדם בבוקר, בזמן שקבעתי טיפת חלב לבן שלי (ב-8:00 בבוקר הכי מוקדם שנפתח, לא תגידו התפרעתי וקבעתי לו ב-10:00). הטיפת חלב הזאת גם ככה דחיתי אותה בגלל משהו דחוף בעבודה, ואני לא יכולה לדחות אותה כל פעם לנצח. אז אמרתי לבוס שלא אהיה בעבודה לקבלת המוצר, הצעתי לו כמה פתרונות אבל הם פחות להיט מבחינתו, הוא מנסה לחשוב על פתרון בעצמו.
אז מצד אחד, כן, אני אמורה להיות מוקדם באותו יום ואני מבינה אותו לגמרי. הוא גם לא אמר לי לדחות את הטיפת חלב או משהו נגיד (הוא חופשי מבטל דברים שיש טיפת חלב לבנות שלו). מצד שני הלחץץץץץץץץ כל האחריות על הכתפיים שלי.
אני לא מבינה מורות איך אתן מתמודדות עם זה, שברגע שאתן לא נמצאות אין מחליפה והכל קורס. איך מתמודדים עם הלחץ הזה??
או נגיד מי שמטופלת פוריות וחייבת לעשות בדיקות ולאחר מדיי פעם.. מה עושים עם האי נעימות? הרי יש לי דברים שאני צריכה לעשות בחיים, טיפת חלב, מוסך, רופא, ורוב הדברים לא פתוחים אחרי 4 וגם אין לי יום חופשי... אוף
נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.
זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,
מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.
בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.
אז מה עושים עם האי נעימות?
עובדים עם מה שיש בשורשה❤️
נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?
זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.
לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...
אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.
חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.
מתגמלים אותך על כל העול הזה?
אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי
לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם
אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים
אבל יש 2 בעיות-
1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים
2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש
כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות
ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש
צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה
אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.
זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי
שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי
אז קרסו
והיו הרבה בעיות
אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז
עד שלמדו שצריך ממלאת מקום
ומאז יש
ולא רק מ"מ
מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי
לא לעשות עבודה של כמה אנשים
ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי
זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר
כי כשעובדים בקצב נורמלי
אפשר לשמור על יותר פוקוס
ואז גם הבוס שלי למד
מהו הקצב שלי
ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה
כדי שהעבודה תצא איכותית
כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.
ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.
אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית
הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר
אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז
לכן הוא למד להתכוונן אלי
אני גם בוסית בעצמי
ואני נותנת ספייס לעובדים
אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה
אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר
זה הולך ביחד
תוצאות= ספייס
אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ
ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים
מעבר לזה שהם פשוט גרועים
זה גם ניצול עובדים
לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר
עם השנים למדתי
לא לתת לאף אחד לנצל אותי)
זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.
אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.
חשוב לשים לב לכמה דברים:
1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.
2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.
3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.
4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.
5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.
למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.
כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.
גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.
נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,
אם יפול עלי א+ב+ג+ד
אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד
לא יהיה גם א+ב+ג.
ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.
וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.
ולבינתיים אני כן עושה הכל.
אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.
אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.
וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.
לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.
רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10
הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.
יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.
גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.
בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.
הסיפוק הוא אדיר.
אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.
אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.
לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.
לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.
בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.
בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)
וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.
פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.
עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.
אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..
מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.
בקיצור בהצלחה!
אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה
יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי
מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר
@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.
אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.
יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?
אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,
אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,
האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה.
בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.
שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.
תודה על התגובה,
גם @המקורית
זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..
מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.
אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.
התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.
אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...
אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...
למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי
העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.
אז כן לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.
משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...
חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור
גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה
זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.
שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות
שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.
איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅
ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.
לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו
כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו.
או שלא לזה התכוונת?
הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף
ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת
אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.
גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש
גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני
אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים
עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...
כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי.
עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.
אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם.
זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה.
כיתה ד'
יש לו טיפול רגשי, שאושר על ידי פסיכיאטר בשל כל מיני סיבות של חרדה. (לא קשור למלחמה...)
בשנה שעברה עוד בישיבה עם צוות בית הספר, היועצת זרקה לנו משפט שיש ילדים שיותר זקוקים לעזרה הנפשית של בית הספר, וכביכול אנחנו "תופסים" להם מקום, נתנו לנו הרגשה רעה מאוד. כתבתי על זה פה בזמנו והבנתי שזה משפט לא מקצועי, ולא בסדר לומר לנו כזה דבר.
בכל אופן לילד נשארו שנתיים של טיפול בבית הספר. ואני חוששת שבםפגישת סוף שנה של בית הספר, לגבי חלוקת טיפולים שנה הבאה, יאמרו לנו שזה מיותר וכו, ויורידו אותנו מהסל שמגיע לו, אני כבר רואה רמזים של המטפלת שכל פעם שולחת הודעות לא טובות עליו, לא משתף פעולה, נדבר כבר על זה בישיבה
לא הגיע אתמול, נדבר כבר בישיבה
אמרתי לו להביא במבה לפעילות והוא לא הביא
השאלה שלי- מותר לבית הספר להוריד שעות ולבטל את הסל בטענות שלא מגיע לו, או לא משתף פעולה במלואה, או כל תרוץ אחר??
האם אני כהורה יכולה להתעקש שהסל ימשיך, כמובן עם הכוונה וחשיבה להתיעלות שנה הבאה.
האם הוא רוצה להמשיך עם זה?
כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה
דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).
או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?
אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף
אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.
בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי
עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.
זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו.
אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.
אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.
תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?
למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.
מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.
יש סל אישי
ויש סל בית ספרי
סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו
סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..
באמת שאלה.
אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.
אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.
הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.
אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.
בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,
יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל
כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.
מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר
הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)
את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.
בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.
(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).
אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.
יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.
ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).
מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'
בהצלחה!
טריגר, הריונות שנקלטים בקלות
טוב נשים יקרות,
אני חברה פה בפורום אתן מכירות אותי
פתחתי ניק חדש כי הנושא אישי
ב"ה יש כמה ילדים בבית.
בחסדי ה', להריונות של כולם נקלטתי בנסיון הראשון או השני בסוף המניעה.
ב2 ההריונות הראשונים זה שימח אותי
ב6 שאחכ פחות
תמיד הרגשתי שזה מהרררר לי מידי
עוד לא הספקתי לרצות לקוות להתפלל.
רק מפסיקה מניעה, ובהריון. אני יודעת שזו ברכה גדולה. הלב שלי מלא בהודיה על זה לה'..
עם השנים למדתי להפסיק מניעה רק כשאני לוקחת בחשבון שרוב הסיכווים שתוך חודש אהיה בהריון
עד כאן רקע
לפני חודש וחצי בעלי ואני החלטנו חהפסיק את המניעה
החלטה שהתקבלה בשמחה ובלב שלם
לפני שבוע גיליתי שאני בהריון. ב"ה. הריון 8
אבל אני לא מצליחה לשמוח
מתביישת לכתוב שאני מזכירה לעצמי בתקווה שהרבה הריונות נופלעם בשבליש ראשון, אני יודעצ שזה הזוי מה שכתבתי עכשיו
בקיצור. לא שמח לי. ואני רוצה לרצות
לא יודעת מה אני רוצה ממכם. כיווני מחשבה??
אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.
ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.
אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?
מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...
אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון.
עונה פה
אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.
מדמיינת לידה
מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין
זה הריון 8 ברוך ה'
אוהבת ילדים
מודה עליהם לה'
רוצה עוד
וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח
זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....
עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.
הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו.
בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.
אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.
בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.
חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .
שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!
גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות
זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.
החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.
עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון
זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד
וזה גם טבעי
תני לזה מקום
ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.
אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם.
במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.
תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש.
אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.
חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.
והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך.
