השבת הייתה ביישוב שאני לא מכירה.

ניסיתי לחשוב מראש על אפשרות, איך לחמוק אל המקווה, בלי שכולם ישימו לב שנעלמתי.

ועוד בעיה: שבת חתן, לא להתאפר??? כולם יבינו! זה שקוף!

אחרי כל המחשבות וההתלבטויות עם בעלי,

החלטתי לוותר.

לוותר על הטבילה?

מה פתאום???

ויתרתי על השבת חתן!

זה היה קשה!!

ביום שישי בבוקר, הודעתי שאני חולה, וממש לא מסוגלת לכלום, ואין מצב שככה אני נוסעת לאיזה שהוא מקום.

כולם דאגו לי ושאלו איך יהיה לי אוכל לשבת, ובעלי הרגיע אותם ואמר שהוא יבשל...

לא אשכח את התחושה כשהמתנתי בחדר ההמתנה במקווה,

היו לי כמה דקות לעצמי, והרגשתי פתאום בדידות.

איך יתכן? כל המשפחה חוגגת ורק אני כאן!

מצד שני הרגשתי שזה היצר הרע.

היצר הרע מקנא ביצר הטוב שהצליח לשכנע אותי לא לוותר על טבילה בזמנה.

היצר הרע מנסה להשיג גם משהו.

אם נשארתי, ויתרתי, התגברתי, לפחות שאהיה קצת עצובה.

לפחות שאגיע אל בעלי עם פנים נפולות.

גם היצר הרע צריך קצת ליהנות! לא??

תפסתי את עצמי, ואמרתי לעצמי שאני אעמוד בניסיון הזה עד הסוף!

אמרתי לעצמי: "לפום צערא - אגרא"

ומעבר לכך: ככל שהמצווה יותר גדולה ככה היצר הרע, עובד  יותר חזק.

התאוששתי.

הלכתי לטבול בתחושת ניצחון!

אמרתי לעצמי:

"מצווה גדולה להיות בשמחה!"

ו - "שמחה גדולה להיות במצווה!"

אני מקיימת מצווה גדולה, וזו שמחה גדולה!

הגעתי הביתה במצב רוח עליז, וב"ה הפעם הבאה שהגעתי לטבול, הייתה רק אחרי הלידה הבאה....

כן! בחודש הזה זכיתי לבן!

כדאי לברר הלכתית את סוגיית האיפור- מכון פוע"ה בימים אלו עמל וטורח בנושא בדיוק למקרים כאלו- לחפש איפור שמותר לשים בשבת אחרי המקווה, וגם שמעתי שהרב אליהו התיר פעם למישהי לטבול עם איפור כדי שלא "יעלו עליה"- מישהי שהאיפור היה אצלה דרך חיים וכבר נחשב "חלק ממנה" אז הוא פסק לה שזה לא חוצץ. אז כל מי שמתנגש לה עם אירוע- כדאי לברר את הדברים ולא להפסיד אירועים או טבילה בגלל איפור.

אני מאוד נהנית מחברתכן, אבל אצלנו ההיתרים ההלכתיים, הרבה פחות פשוטים.

אצלנו במקווה יש הרבה היתרים לנשים מסורתיות, כדי שלא יהיה מצב שיותרו על הטבילה.

אבל אנחנו לא מסתמכות על ההיתרים האלו לעצמנו.

גם בהלכות שבת אנחנו הרבה יותר מחמירות, ולא מרגישות מסכנות עם זה, כמו שאת לא מרגישה מסכנה ליד אישה שנוסעת בשבת...

האמת, שאני לא מתאפרת ממש כל יום אבל שבת ועוד אירוע משפחתי, בטח שצריך איפור....

במחשבה לאחור, יתכן שהייתי כן צריכה לדבר עם הרב, והייתי צריכה כן לשתף מישהי מהישוב שתדריך אותי איך בדיוק להגיע למקווה, והייתי טובלת שם גם אם היו פותחים עלי עיניים....

אבל מה שהיה, היה.

ב"ה, שאלו הצרות שלנו....

שהחופה שלה היתה חופת נידה, וליל הטבילה יצא בערב שבת חתן.

היא חשבה לוותר ולדחות את הטבילה למוצש"ק או אפילו ליום ראשון.

מדריכת הכלות שלה שאלה בשבילה רב והרב התיר לה לטבול עם איפור מלא.

אני עצמי טבלתי בערב השבע ברכות של בני וכלתי שערכנו אנחנו אצלנו בבית.

הזמנו את האורחים לשעה 20:30  (יום קיץ ארוך), חמקתי מהבית עוד לפני השקיעה - מיד כשפותחים את המקווה, את ההכנות נאלצתי לעשות שם כי לא היה מצב להסתגר באמבטיה בבית לזמן רב כל כך באמצע הכנות לשבע ברכות.

התכוננתי, טבלתי, וטסתי חזרה הביתה.

כיוון שאני עוסקת בתחום הטיפולי, התירוץ שלי היה שיצאתי בדחיפות לטפל במישהי - מקרה חירום..

במהלך שנות נישואינו זכינו ללילות טבילה נוספים בתאריכים יוצאי דופן - ערב ליל הסדר כשהמשפחה המורחבת כולל אותנו מתארחת אצל חמותי, כל מיני שבתות שבעלי היה מחוייב בהן לצאת עם תלמידים למקומות יישוב יוצאים דופן ואנחנו כמשפחה התלווינו אליו, ליל פורים, או סתם ליל חורף ביישובנו המבודד וסחוף הרוחות, בזמן שהיתה תקלה בדוד החשמלי -הרגשתי כמו אמותינו הקדושות שחצבו בקרח כדי לטבול.

פעם אחת הייתי מחוייבת לצאת להשתלמות ליומיים במלון בעיר הגדולה וליל הטבילה חל באותו לילה בו שהיתי מחוץ לבית.

לא ויתרתי על ההשתלמות, בהסכמת בעלי כמובן, כי הייתי אז באפיסת כוחות נפשית והייתי זקוקה ליציאה.

אבל כדי לחזור מותרת לבעלי שחיכה ביישובנו המבודד (יום ארוך ואחריו נסיעה ארוכה באוטובוס נדיר אחד שמגיע אחרי שהמקווה ביישוב נסגר), ביררתי מראש היכן המקווה הקרוב לאותו בית מלון בעיר שמעולם קודם לכן לא הייתי בה, טרחתי ונסעתי באוטובוס עירוני כדי לטבול.

רק לתקן - התקלה באותו ליל חורף היתה בגוף החימום שמחמם את מי המקווה עצמו.

להתכונן התכוננתי במים חמים בבית.

(שלא תבוא תקלה בגלל מה שכתבתי. הרי לכתחילה אין לחפוף ולהתכונן לטבילה במים קרים).

"הכל סובב את האשכנזים". 

את אלופה!

הלוואי ואזכה להיות כמוך!

ליל הטבילה שלי יצא בשבת. כמובן נשארים בבית...

יום שישי בבוקר אני קמה, אחרי הבישולים מדליקה את הדוד ואז הכל קופץ. הלך הדוד ואין מים חמים. גשם זלעפות בחוץ ומידי פעם הפסקות חשמל.

4 שעות לפני שבת ועדיין לא התחלתי להתארגן (ומרוב עומס של אותו שבוע אפילו לא הספקתי להסיר שיער..) . להורים אין מצב ללכת- גם כבר מאוחר מידי וגם אין מצב להיתקע אצלם באמבטיה הרבה זמן. 

האופציה היחידה- למצוא משיהו שלא נמצא השבת בבית ועוד לא יצא. בעלי מתחיל לעשות טלפונים- כולם עונים -" אנחנו בבית אבל בכיף תבואו להתקלח"- כמובן לא שייך. ממשיכים עם הטלפונים- כנראה בגשמים האלו קשה למצוא מישהו שנוסע... בסוף שעתיים לפני שבת מצאנו משהו שנסע אבל הזהירו אותנו שהבית בשיפוצים וממש לא נעים להתקלח שם. כמובן, העדפתי את זה על פני מקלחת עם מים קפואים.

הגעתי לשם והסתבר שטעיתי.החלון שבור, וקפוא בפנים!! הרצפה הייתה  שבורה , ממש לא היה נעים להיות שם וגם הסתבר שלוקח למים מלא זמן להתחמם! כבר היה מאוחר מידי בשביל לחזור הביתה... התחלתי להתארגן עם המים הקפואים כשבעלי מביא מידי פעם מים מורתחים. היה לי קפוא אבל בלית ברירה המשכתי ככה. אני מתארגנת כשברקע הלחץ שעוד מעט כבר שבת וכל הזמן אני רק בוכה ובוכה. מהלחץ, מהכפור ולא יודעת ממה עוד...

לא הצלחתי להתארגן כמו שצריך וכל רגע אני שואלת את בעלי שאלה אחרת על האם זה בסדר שלא עשיתי את זה , והאם אפשר לטבול כך. הוא שאל את הרב והתשובות היו- אפשר להקל, במצב הזה זה בסדר וכו'. כמה דקות לפני שבת הגיעו קצת מים חמימים ככה שזה נחשב שהתקלחתי במים חמים (אמנם לא מלכתחילה אבל במצב הנוכחי). יצאתי ממש בשנייה האחרונה, רועדת מקור ובוכה. 

עכשיו הייתי צריכה ללכת למקווה וחשבתי לעצמי- איך אני יכולה לטבול ככה? תמיד אני עושה כל מה שצריך ובצורה טובה+ (ואפילו מעבר), ועכשיו הכל איכשהו בדיעבד עובר? היינו כמעט שנה אחרי החתונה וממש רציתי הריון וחשבתי לעצמי- איך אפשר להתפלל על ילד שההכנות שלי לטבילה הזאת היו כאלה גרועות? מצד שני חשבתי- אולי דווקא הפעם, בגלל כל המאמץ שלי?

טבלתי ככה כשכולי נסערת, מתפללת ובוכה. ב"ה באותה הפעם נקלטתי להריון ולאחר 9 חודשים נולדה לנו בת! וחוץ מהמתנה הענקית הזאת הבנתי עוד משהו חשוב- תמיד היייתי משקיעה מלא לפני המקווה ומפחדת שעוד לא עשיתי מספיק, הרגשתי שזה כבר מעיק עליי ושזה בגבולות האובססיביות וב"ה באותה הפעם ה' הראה לי שדווקא מתי שעשיתי הכי הכי פחות וכאילו "חפיף" דווקא הפעם הזאת הייתה  הכי טובה בשבילי. ב"ה מאז גם העיניין הזה הסתדר.

ובהתרגשות כשאני קוראת את הסיפורים כאן.

התחושה שלי היא שלא סתם נפתח השירשור הזה, ומתקיים דווקא ביום תענית אסתר.

נזכרתי בענין שאסתר המלכה כל זמן שלא התמסרה לאחשוורוש מרצונה היתה עדיין מותרת לבעלה מרדכי היהודי.

ומסרה את הנפש וחמקה מהארמון כדי לטבול ולהיות מותרת לו.

ורק כשניגשה אל אחשוורוש מיוזמתה נאסרה על מרדכי לצמיתות (לכן אמרה "כאשר אבדתי אבדתי").

אני מתפללת שבזכות מסירות הנפש של אסתר, ומסירות הנפש שלכן כולכן על הטבילה, הקב"ה ישמור ויציל את עם ישראל בימים אלו ממש - מן הפרסי והעמלקי העומדים עלינו לכלותנו חלילה. ונזכה לביאת המשיח ולבנין בית המקדש במהרה בימנו אמן!

כי אני מסתכלת בקנאה על כל הנשים במשפחה שלי , שהן לא דתיות , ויש להן חיי זוגיות מאושרים . נדמה לי לפעמים כאילו כל מי שבחרה להתקרב ליהדות משלמת מחיר יקר . כל החברות שלי רווקות כמוני , יש שהתחתנו לא כל כך טוב . בקיצור זה משמח לגלות אהבה בין איש לאשתו , שמחה במצווה . 

שיהיו רק שמחות , אמן. 

היינו בחג אצל ההורים של בעלי, ומאוד מאוד חששתי.

אנחנו פשוט סיימנו להתארגן מוקדם, וכשכולם היו בהכנות אמרנו שאנחנו יוצאים לסיבוב. כולם היו עסוקים ואפחת לא הספיק לחשוב לשאול אותנו.

אח"כ בעלי הלך לתפילה ואני הלכתי עם הקטנה למקווה ושם הבלנית (המקסימה!!!!) שמרה עליה.

אח"כ כשכולם תהו לעצמם למה לא הייתי בבי"כ ולא בבית של ההורים אמרתי רציתי להיכנס לתפילה אבל הקטן לא היה רגוע.. ב"ה, סיעתה דישמיא..

וכן, גם לי זאת הייתה הטבילה האחרונה עד הלידה הבאה..

אנונימית ריגשת !

באמת שחשבתי לדחות כי זה מורכב 

אבל אולי אחרי מה שרשמת, לוותר על שבת חתן ?!?! אני אחשוב שוב 

ללכת לטיול עם תינוק קטן לא רלוונטי ודיי שקוף 

אשמח לשמוע עוד הצעות 

תודה בנות ! אין על הפורום הזה 

אצלי אין מצב שנהיה אצל חמי וחמותי ליל טבילה...

זה יישוב קטן והיא גם בלנית לפעמים..

עברנו דירה בדיוק עכשיו, וזו הפעם הראשונה שאצטרך ללכת למקוה במרחק גדול כל כך - ועוד ברגל, ועדיין לא ברור לי איך בעלי יסתדר עם הילדים והתפילה. אבל אחרי סיפורי מסירות נפש שלכם - זה כלום.

חיזקתן אותי והלוואי אצליח לעשות את זה בשמחה בלי עצבים ו... לזכות בעוד בן או בת.

ולך הפותחת: אני עשיתי משהו כזה פעם: את בבית הורייך בעיר הולדתך, ספרי לאמא שלך על אחת החברות שלך מהנעורים\מהשכונה שבדיוק מגיעה גם היא להורים, ולא יכולת לקבוע איתה שעה מסויימת להיפגש אחרי הארוחה, ועכשיו יש לך הזדמנות  לראות אותה בבית כנסת כי בדיוק ממש במקרה התינוק עכשיו אכל והוא ישן (תדאגי שזה יקרה - עד כמה שזה בשליטתך בגיל כמה שבעות...) ומי יודע אם בלילה או מחר הוא יהיה כל כך נוח... אז אולי אמא את מוכנה בבקשה בבקשה לשמור עליו ולתת לי קצת לצאת להתאוורר וללכת להתפלל, ממש מזמן לא עשיתי את זה...

או אולי תתאמי עם בעלך שיגיד משהו כמו: אישתי, אולי לשם שינוי תבואי איתי לבית הכנסת? מזמן לא יצא לנו להיות קצת בשקט רק שנינו ביחד. לפחות תלווי אותי קצת לתפילה.  התינוק בדיוק ישן ובדיוק האכלת אותו, אז זו ההזדמנות שלנו. חמות יקרה, את מוכנה לשמור עליו קצת כדי לתת לביתך קצת מנוחה והתאווררות?

מקוה שאחד מהסיפורים האלה יכול להישמע אמין אצלכם. בהצלחה

"הכל סובב את האשכנזים". 

כדאי ללמוד היטב את הדרך הקצרה ביותר אל המקווה ואפילו ללכת בה או לנסוע את המסלול לפני שבת.  כדי שלא תטעי ותאבדי זמן יקר חלילה.

כדאי  לך גם לברר הערב  בטלפון לאחד המקוואות - אולי יש מקווה נוסף, קרוב יותר, שאת לא יודעת עליו - לפעמים ישנם מקוואות פרטיים שאפשר לטבול בהם בתיאום מראש עם בעלת המקווה.

בהצלחה.

ב"ה הסתדרנו. בסיעתא דשמיא גדולה. (אני מקוה שגם הפותחת הסתדרה. כמובן את בשום אופן לא חייבת לדווח לנו כלום!)

תודה על העצות והעידוד.

ואדגיש : אולי זה השתמע בטעות מהודעתי. אבל אני לא מצפה ולא מניחה שבזכות המאמץ אזכה בהריון. ח"ו לא "מגיע" לי כלום מאת ה'. אולי זה לא חוכמה להגיד כך במקרה שלי, כי אני לא במצב נפשי של ציפיה נואשת, ב"ה כבר יש לי ילדים ולא סבלתי במשך שנים רבות כמו אחרות.

 בכל מקרה אתן צודקות שלא כדאי להיסחף לאיזור הזה של סגולות, חיפוש סימנים משמיים, ונבואות של שוטים שרק מביאות אכזבות. ( אבל גם אסור לשפוט את מי שמגיעה לשם - עד שנגיע למקומה)

התיעצתי עם הרב.

היות ואנחנו גרים בישוב אמר לי לדבר עם הבלנית ולבקש לטבול מאוחר לאחר הסעודה.

בסופו של דבר שיתפתי את גיסתי וברחתי בעזרתה למקווה לאחר הדלקת הנרות. הבלנית היתה בהלם...

ציק צק הסרתי איפור וטבלתי.

מי ששם לב שהייתי אחר כך בלי אודם- בעיה שלו!!!!

וכן...טבלתי פעם נוספת לאחר יותר משנה...זכינו בבן נפלא.

בהחלט כוחה של מצווה!

כותבת מאנונימי כדי לא להיחשף. הסיפור שלי מתגלגל...

בהצלחה רבה.

אשמח לסייע בטיפים בפרטי.

טבלתי בליל שבת חתן של אחי, הלכתי ישר מהדירה שבה היינו בשבת למקוה, ומשם לסעודה כאילו עוד התארגנתי בדירה, בעלי הסתדר עם הילדים בגן השעשועים ליד התפילה איכשהו (זו כבר היתה ה"בעיה" שלו והכרחתי את עצמי לא להיות מוטרדת ולא לחשוב מי יחשוב מה...)

ו... זו היתה הטבילה האחרונה גם שלי נכון לעכשיו! ב"ה אני בהריון...

מדהים ריבוי הסיפורים הדומים!

היינו שבת אצל ההורים שלי והייתי צריכה לטבול..ולא היתה לנו שום אפשרות לא להגיע לשבת הזאת.

כל יום שישי חשבתי מה לעשות ואיך אני יסתדר עם האיפור (אין מצב שאני שבת בלי איפור.. ) וזה היה פשוט ברור אם הייתי חוזרת בלעדיו.

איכשהו הסתדרתי (מערבוב של צבעי אבקות בלבד) ומיד אחרי הדלקת נרות הלכתי עם בעלי לתפילה...והספקתי גם לחזור איתו..

וזהו, מאז אני בהריון ב"ה. =)

אין מה לומר, היה מורכב, אבל ב"ה זה היה בחורף- כך שטבלתי ב5 ובשש וחצי הייתי באולם- מאופרת והכל...

גם לנו היה כזה דבר. בעלי היה בתורנות בבסיס ואני באתי איתו והייתי צריכה לטבול. זה בסיס חור והעיר הכי קרובה 45 דקות נסיעה. ובעלי לא יכול לצאת מהבסיס. הזמנו מונית ספיישל למקווה ונסעתי לבד (היה מביך מאד). ובאמת , הפעם הבאה שבאתי למקווה הייתה אחרי הלידה

אומנם מזוית אחרת מעט, אבל אני מרגישה צורך לספר:

הימים היו אחרי עופרת יצוקה, ונשים רבות התחזקו ושבו לקיים מצוות טבילה.

הגעתי לטבול בערב ראש חודש אדר. למקווה הגיעה באותו זמן אישה יחד עם הרבנית שאצלה התחזקה.

הסתבר שזהו הלילה השני ברציפות שהיא מגיעה למקווה במטרה לטבול אבל היא מלאה חרדה ולא מצליחה להכניס את הראש מתחת למים. אתמול הן ויתרו והיום הן מנסות שוב.

כיוון שהייתי מוכנה פחות או יותר, הצעתי לבלנית שאכנס עם האישה למים, נחזיק ידיים, ואולי ככה היא תצליח לטבול.

אבל ללא הועיל - בכי, תסכול, חרדה ו - לא מסוגלת להיכנס כולה תחת המים.

כיוון שאני מטפלת בשיטה טבעית מסויימת, הצעתי להן להמתין לי במקווה עד שאסע חזרה הביתה ואביא את התיק ובו התרופות הטבעיות שאני משתמשת בהן לצורך טיפול. הן המתינו ואני חזרתי עד מהרה עם הציוד (כשנכנסתי הביתה צעקתי לבעלי בקול - "עוד לא, עוד לא, רק חזרתי לקחת את התיק").

התחלנו בטיפול, נתתי לה טיפות מסוג מסויים והנחיה לחזור על מתן הטיפות בכל חצי שעה עד להפגת החרדה.

אני עצמי חזרתי אל האמבטיה כדי לסיים להתארגן.

עוד אני מסיימת להתארגן, אני שומעת קולות שמחה צהלה מהמקווה - ב"ה, בחסדי ה' הרבים, היא נרגעה והצליחה לטבול.

כשסיימה היא הקישה אצלי בדלת חדר האמבטיה. הכל היה כל כך מרגש, שביקשתי ממנה להיכנס, היא סיפרה ששמה אסתר, והרי ערב ראש חודש אדר היום - ובמה היא יכולה לברך אותי?

עניתי לה "תתפללי עלי שנזכה לבת" (אחרי חמישה בנים) ונתתי לה את שמי ושם אימי.

בחסדי ה' חזרתי למקווה עשרה חודשים אחר כך...

נולדה לנו נסיכה אמיתית במוצאי שבת חיי שרה. קראנו לה שרה הדסה. הרגשנו שזכינו בבת בזכות המצווה המיוחדת.

כשחזרתי אל המקווה אחרי הלידה, הבלנית זיהתה אותי וסיפרה שמאז האישה הזו מגיעה מדי חודש בחודשו וטובלת בלי בעיות.

בשורות טובות לכל עם ישראל.

"הכל סובב את האשכנזים". 

כאילו אנחנו ח"ו מכריחים את המציאות, מכריחים את הקב"ה, בכך שאנו עושים את המצווה.

זו בעיה שקיימת. והייתה קיימת בכל הדורות.

זה לא רק לגבי טבילה. אנשים גם עושים לפעמים כל מיני סגולות בקו מחשבה שגוי, כאילו הסגולה היא מכשיר לקיים את רצוננו. שוכחים שבסופו של דבר אנחנו בידי ה'.

זה נכון ג על תפילה. גם להתפלל צריך מתוך תודעה נכונה. יש על זה הרבה סיפורים בגמרא, על אנשים שלכאורה ניסו להכריח את הקב"ה בתפילותיהם, וזו תמיד אזהרה לא לגלוש לשם. אני זוכרת כמה הרבה דיברו על כך אחרי היום הנורא שנחשון וקסמן נרצח, אחרי כל סחף התפילה המופלא שהיה בעם - ה' לא נענה בצורה הישירה שקיווינו כ"כ, ומי שבא מראש בציפייה שאם התפללנו מכל הל ה' חייב לקיים - זה הוביל למשבר אמונה נורא.

אז אני חושבת שרק מזה הר המוריה מזהירה, רק לא להתייחס לטבילה בשבת ככלי להשגת הריון - לזכור שזו מצווה גדולה, ושה' מחליט, ואנחנו בידיו.

זה לא אומר לא לצפות לקוות ולהתפלל להריון. זה רק אומר לא להניח שהוא מונח בכיס מעצם זה שהתאמצנו לטבול.

אני האנונימית האחרונה שכתבה את הסיפור האחרון שכתוב כאן.

ואני יגיד לך את האמת-  ממש התלבטתי אם לכתוב את הסיפור, בדיוק מהסיבה אותה הצגת, שמא זה יצוייר כאילו אנחנו מקיימים את המצוות כדי לקבל תמורה.

אבל בכל זאת החלטתי לכתוב (וכן כנראה הייתי צריכה להוסיף את העיניין הזה ) משום שגם אם אין קשר בין הדברים אני חושבת שעצם זה שה' בוחר לעיתים לסובב כך את הדברים מראה שכן יש השפעה חיובית מסיפורים אלה עלינו (ולפחות לחלק מאיתנו) וכן, זה גם יכול לחזק אותנו בקיום המצוות למרות שבוודאי לא זוהי מטרת הקיום.

אז יישר כוח על ההערה ובשורות טובות לכולם.

...שלא קרו , וגם לא יקרו - אני מתחברת לגמרי , למה שאמרה "אל הר המוריה". זר לא יבין זאת. 

מונע איזה פיגוע , שלא נדע בלי שנדע . חזקי ואמצי. 

לא נאמתי וגם בעלי לא נאם. ואני הייתי בעוד בת מצוות שההורים לא דיברו

אצלנו בחגיגות בת המצווה רק בעלי ואבא שלו דרשו. אצלנו זה מצד צניעות - בנות לא עומדות ומדברות בפני גברים.

אנחנו עשינו בהמשך האירוע חלוקה לגברים ולנשים - בעלי העביר שיעור לגברים ובינתיים לנשים הייתה תוכנית נשית של יצירה ועוד משהו. בבת מצווה הקאשונה הבת שלי אמרה גם דרשה, ובשנייה הבת שלי לא דיברה בכלל (רק הקרנו מצגת עם שיר שהיא שרה ברקע), כי היא לא בעניין הזה.

לא רואה צורך ללכת לפי "מוסכמות" בנושאים כאלה, כל עוד זה לא משהו שמובנה בהלכה או במסורת... עושים לפי מה שמתאים לחוגגת הספציפית. (לצורך העניין, יכול להיות שלבת הבאה בכלל לא נעשה חגיגה גדולה, כי זה פשוט לא מתאים לה...)

בכל זאת אענה לך גם על ההתחלה

יש ספר מקסים בשם פרקי הלל, שיש בו 12 שערים שמובנים ללימוד חודשי בשנת בת המצווה לאם ובת. ממליצה מאוד, אם לבת שלך זה מתאים.

אפשר גם ליצור מסע בת מצווה, שבו הולכים ופוגשים דמויות נשיות משמעותיות (האם והבת), ואז יוצרים מזה משהו - חוברת שמתעדת את המפגשים, סרטון, או משהו בסגנון...

אפשר גם להתמקד בשם של הבת ובמשמעותו, וליצור קונספט למהלך השנה לפיו וגם לחגיגה עצמה. (למשל - קוראים לה הודיה, אז לפגוש אנשים שמודים במיוחד, לעשות יצירה סביב הודיה לה' וכו')

שתהיה לכן שנה מוצלחת ופורייה!

(והכי חשוב - ללכת לפי מה שמתאים לילדה עצמה, ולא לפי הפנטזיה של האמא... זה משהו שלמדתי גם בעצמי)

אבא שלי וכלת בת המצוה דיברו

זה נראה לי ממש בסדר.

פשוט ההורה שיותר זורם לו..

לגבי השנה עצמה השאלה מה את מחפשת?

אפשר משהו חודשי בתאריך הלידה - נגיד אם היא נולדה ביט חשון אז מיט כסלו כל יט בחודש לעשות משהו מיוחד - זה יכול להיות לימוד, יציאה למקום לימודי, יציאה למקום כיפי, טיול קטן, התנדבות, יצירה משותפת, משהו שיתחבר בסופו של דבר למשהו גדול יותר שתסיימו לקראת בת המצווה (אם זו יצירה אפשר גם להציג אותה באולם).

יש כאלה שלומדים ספר/מסכת לאורך השנה ועושים סיום בבת/בר מצווה, הכי קלאסי שאני מכירה זה לסיים שס משניות אבל זה לדעתי דורש שנתיים בשביל שיהיה יחסית בנחת. בשנה זה קצת צפוף.

מכירה משפחה שהאבא יצא עם הילדה לשבועיים של חלק משביל ישראל

יש כאלה שלוקחים דמות או 12 דמויות ומעמיקים עליה במהלך השנה או חודש תלוי כמה דמויות בוחרים

לק"י

יפה שמישהו יגיד דבר תורה או משהו.

אבל לא חייב מעבר.

תחליטי מה היכולת שלך להשקיע.

אפשר לעשות כל ערב ר"ח לימוד על אישה בתנך/ בהיסטוריה ומה הילדה לוקחת איתה הלאה מאותה דמות

אפשר ללמוד משהו (מסכת משניות או ספר הלכה/ מוסר)

וכל זמן מסויים (שבת מברכין לדוגמה)

לעשות לימוד משותף ואז באירוע היא עושה סיום מסכת.

אפשר לעשות שבכל שבוע שחל בו ראש חודש נוסעים להיפגש עם אשה חשובה בת ימינו

(2 סבתות, מחנכת מהעבר/ שכנה/ רבנית/ אמא שכולה)

לעשות מעין "ראיון" עם שאלות מובילות

אפשר לשבת איתה כל כמה זמן ליציאה של דייט אמא ובת וללבן ביחד סוגיה מסויימת מעולמה (לחץ חברתי, קבלת החלטות, אחריות, מעורבות חברתית, גבולות ועוד).

יש את הספר פרקי הלל, שהוציאה אמא של הלל אריאל ז"ל, אפשר לעשות לפי זה.

אני מכנה את זה "תסמונת האפטר"

לצערי עוד לא מצאתי פתרון יעיל חוץ מתקשורת ישירה, אבל קל להגיד..

שולחת חיבוק וחיזוק

אבל לא תמיד אני מבינה אפילו למה אני כועסת כדי לתקשר את זה

אני חושבת שאנחנו כועסות כי נכפית עלינו מציאות בלתי אפשרית.

יעזור אם תכיני אותו לפני שיחזור שיביא לך פרחים/ משהו טעים כדי להביע הערכה? שישחרר אותך לכמה שעות לבד?

לנו עזר שכתבתי לו לפני שחזרתי מה חשוב לי, באילו שעות ביום חשוב שיעזור, אילו דברים חשוב לי שיספיק וכו'. ולקחתי בחשבון שביום הראשון אחרי שחוזר הוא רק ישן.

מייד אחרי הלידה🤔 אם אני רוצה להתפנק ופרטיות זה או ההורים שלי או הבית שלי ובעלי יוצא עם הילדים.

אבל לפעמים מידי אדישים…

זה נחמד שיחסית אין דרישות

אבל זה מעצבן ההרגשה שאתה יותר מידי 'דרך אגב'

שיהיו בריאים…

לא בדיוק מבחירה,אבל האמת שהיא עזרה לי מאוד עם התינוק. ייאמר לזכותה.

באיזשהו שלב, אחרי שבועיים בערך, הלכתי שבוע לאמא שלי ואז חזרתי אליה לעוד שבועיים וכבר עברנו דירה

זה לא תמיד נוראי.

אבל אם את רוצה להשוות חמיות איומות אני לוקחת בהליכה,

חמותי אחרי אחת הלידות באה להתארח אצלי,נחתה לשבועיים פלוס ולקחה את בעלי לטיולים אין סופיים בבתי קפה,בזמן שאני קרסתי בבית עם ילד בן שנה וחצי וניו בורן בן פחות שבוע בלי אפשרות אפילו ללכת נורמלי לשירותים,וכשהעזתי להגיד מילה נפגעו עד לב השמיים,לא רק שאני לא מארחת ומבשלת,אני גם כועסת שהיא לקחה לי את הבעל לטייל....

יום שישי בצהריים עוד לא עשה קניות,מי דיבר על בישולים בכלל?

לא מדברת על זה שכמה שהשתדלתי שיהיה נקי היה רק בלאגן,בכל זאת בית מלא ילדים, וכי היא בהחלט מעבירה ביקורת.

ובעלי עוד אחר כך שמע כמה אני מפונקת....

שהרי יש לי לידות קלות...(נכון מהרגע שהגעתי לביח עד הלידה היה פחות מ10 דקות אבל תשיעי שלם היו לי צירים כואבים ממש שלא ישנתי בגללם,והייתי פשוט מותשת אחרי הלידה).

ושלא טוב לה אצלנו.

אז תמיד יש יותר גרוע.....

אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ששרדת כדי לספר.

ואני גם רוצה להוסיף שעיקר האשמה היא על בעלך.

התפקיד שלו הוא לעצור אותה מלהגיע,

לעצור אותה מלבקר את ההתנהלות שלך,

לגבות אותך בבית במשימות שבדר"כ הן שלך בשוטף,

ובטח ובטח שלא לצאת איתה לטייל

אני מקווה שבלידות הבאות הוא למד וזה לא יקרה

אבל:

א.היא לא גרה בארץ היא באה לארץ בשביל חתונה של אחיינית שלה לא בשביל הלידה.

ב.היא נחתה לא בקשה או משהו כזה.לא נתנו לבעלי אפשרות להתנגד.

ג.זה היה לפני המעט 9 שנים מאז ילדתי עוד כמה פעמים

פשוט הם חיים את חייהם ורוצים שהכל ישתלב בהם

ואם אתה לא משתלב אז למה מה הבעיה להשתלב

אבל אם אתה משתלב אז מה אתה רוצה נו השתלבת

מדו כזה…

וזה לא סותר שיכול להיות שהם אנשים מקסימים סהכ אבל מי שמארח יולדת צריך להיערך לכך, היולדת היא לא זו שצריכה להשתלב ולהתאים את עצמה..

לא עדיף לך להיות בבית שלך עם פרטיות נוחות ותזמיני לך אוכל?

כי בגלל שזה בית הומה

ויש הרבה אנשים

כן גם יכול להיות כיף שם…

וגם כי ברית יצחק אצל המשפחה שלי

ואבא שלו בניגןד למקובל לא יהיה הסנדק

ולא יעשו את הסעודה אצלם

אז אמרנו שנכבד בזה…

אבל לא יכולה להתווכח עם תחושות.. מקווה שיעבור בטוב♥️

במשפחה של בעלי העניינים האלו מאוד מאוד כבדים ונלקחים בכובד ראש…

זה הדבר הראשון שצריך להילקח בחשבון

אם טוב לך ככה מעולה

אבל אם לא - אז צריך להיזהר עם ריצוי כזה לדעתי

יש גם הרבה אפור באמצע כמובן, אבל טובת היולדת היא מה שחשוב קודם כל. בעיניי.

יכול להיןת שאם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו באים

אבל לא ידענו

ואנחנו כבר פה

אז להגיד למה באתי לא יקדם אותי אז אני מנסה לראות את הטוב ואת הכיבוד הורים וזהו🙃 זה מה יש ועם זה (נשתדל) לנצח

ולהפיק לקחים ללידה הבאה חחח

רק אולי אם יהיה לך קשה תוכלי לברוח לכמה שעות בבית שלך או לקצר את השהות

מקווה ששבת עברה בטוב♥️

😵😵

הייתי יוצאת מדעתי...

בעלך אירגן לך הכל?

מקווה שאת נחה ולא מארגנת בעצמך ❤️❤️

עכשיו הוא מארגן

אגב תזכירו לי גודש של אחרי לידה כדאי או לא כדאי לשאוב? אי אפשר לגעת בי זה לא נוח

ונשארת שפויה.

שימי כרוב לבן על השד, אבל רק לחצי שעה ואז להוריד ומחר (או אחרי 6-7 שעות מינימום) לשים שוב.

לא יותר מזה כדי לא לייבש לגמרי את החלב

👍👍

שאחרי לידה את מסוגלת לחשוב ככה! ולהבין שיש גרועים יותר ולהתייחס לזה בזרימה וברוגע!

אחרי לידה הכל מבחינתי נורא וגורר בכי אוטומטי בלי טיפת שכל שמסוגלת להכנס..

כל הכבוד לך! ומזל טוב!

אני מראש מבינה שאף אחד לא חייב לי כלום

אז לא הייתי מתעצבנת

אחרי לידה אני/בעלי דואגים בעיקר לנוחות של עצמי

כל עזרה מסביב- בונוס

אבל אם אחרי לידה היו מזמינים אותי והייתי מחליטה לבוא לא הייתי עומדת בזה שלא ארגנו לי חדר

זה בעיניי בסיסי בהזמנה של יולדת גם אם אף אחד לא חייב לי כלום.

ולא הייתי מתעצבנת פשוט הייתי מבינה שאני לא באמת רצויה.

אם זה הבית בו שוכנת היולדת.

להקלה מינימלית

אני שאבתי דקה - שתיים מכל צד וזהו

פעם אחת הספיקה לי ואחר כך כבר היה קל יותר והתאזן

לפחות בהודעה את נשמעת שלקחת את זה בקלילות.. סחטיין!!!

לא לשאוב.

לסחוט להקלה

לא מרוקנת את השד. שואבת עד להקלה. זה משמעותי.

מזל טוב! תרגישי טוב!

כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.

קודם כל זה דינמיקה בינהן,

אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.

אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,

עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.

לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,

ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.

בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.

אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.

לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.

וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.

לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.

ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.

אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.

אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....

משני כיוונים (כאחות וכאמא).

המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.

[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]

התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...

והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.

זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...

❤️❤️❤️

זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,

את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.

המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.

אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.

גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.

אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.

כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..

בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,

כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.

הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.

הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת

(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)

בהצלחה!

חחח סתם

יאללה מחכה להמשך

מסתיים המוניטור, מחכים לסניטר ועולים, בדרך יש לי איזה כמה ושוב אני עושה קולות אבל גם נושמת ומרגישה את עצמי ובעלי מבין שזה מה שאני צריכה אז בעיקר מחזיק לי את החלל ונותן לי להיות מרוכזת בי 

נכנסים לחדר מיילדת חמודה ממש מתשאלת מה שצריך ואז שואלת אם לבדוק אם אני חושבת שהתקדמתי אני עונה שניראלי שכן וישר מסייגת אבל לא יודעת אולי לא אני לא בטוחה היא אומרת לי הכל טוב מותר לך, בודקים- 6! אני נרגעת שלידה תהיה פה היום חח

עדיין לא רוצה אפידורל כי אני מרגישה שאני באמת עוד לא בצירים ה'כואבים' (כאב חי למות אבל זכרתי מהלידה הקודמת כאבים של באמת איבוד שליטה וחיים אז אמרתי אני בסדר בינתיים ופחדתי לקחת אפידורל)

היא מציעה לי לעלות על המיטה עם ראש מוגבה ולעמוד על הברכיים אני עולה זה עוזר כי גם יש לי לאן להיתפס בציר 

כל ציר אני ממש מרגישה שיש לי פיפי כאילו השק ממש ממש 'רוצה להיפקע' אחרי כמה צירים הוא באמת נפקע

המיילדת נכנסת ואומרת שהמשמרת שלה מסתיימת וזו המיילדת החדשה אנחנו אומרים שהמים פקעו ובין ציר לציר בודקים שוב פתיחה (אני הצהרתי שאם זה פחות מ8 אני לוקחת) שבע 'טובים' ובשנייה שאני מתרוממת שוב מגיע ציר מהגהינוםםםםםםם אני זזה כמו חיה פצועה גם משו במדבקה של הטנס זז ואני ממש מרגישה את הציר וצועקת באמת על הםנים ואני שומעת את המיילדת אומרת שאחרי הציר הזה כנראה אני כבר לא שבע וזה עלה

היא יוצאת ואני נשארת עם החדשה. היא לא עוזבת את החדר לשנייה (יאמר ממש ממש לזכות איכילוב, הזמן שהייתי בלי מיילדת בחדר הוא ממש קצרצר!!! גם הראשונה וגם השנייה היו כל הזמן איתי עשו עיסויים הרגיעו דיברו, מדהימות ממש!)

וגם ממש כיף לשמוע על חויה טובה מאיכילוב

יצא לך להיות שם שבת או רק יום חול?

היא שואלת אם אני ריצה אפידורל ואני לא מצליחה לחשוב אם אני רוצה (או בכללי לחיות אבל לא משנה) אחרי שני צירים אני אומרת לה תקשיבי אני צריכה ללחוץ ( אני עדיין עומדת על הברכיים אוחזת את משענת המיטה) היא אומרת לי אוקיי בואי נעשה נסיון תלחצי ואני אעזור לך למרות שאת לא פתיחה מלאה

ציר הבא אני מנסה ללחוץ וקורה משו מוזר אני לא מצליחה  ונלחצת וצועקת שאני מפחדת ואני לא יכולה, אני מאבדת את זה

היא אומרת לבעלי שהיא הולכת להביא מישהי שתעזור ושלא אלחץ, קוראת למישי מהדלת ונכנסת עם מיילדת נוספת מבוגרת יותר (שהייתה בביבי בום וכבר שם אהבתי אותה חח אז כשנכנסה כזה סמכתי עליה) היא אומרת לי לשכב על הגב ואני צועקת שאני מפחדת היא אומרת שככה תוכל לעזור לי ואני צועקת שאני רוצה אפידורל היא שואלת אם אוכל לשבת בלי לזוז כדי לקבל אותו ואני צועקת לאאאאאא😭

איכשהו אני עוברת לגב ושתיהן מתחילות לשפוך עליי שמן ולהגיד לי מתי ואיך ללחוץ 

המבוגרת מעודדת אותי כאילו זה שיעור ספורט בכיתה ג (איזה יולדת אלופה מאיפה הבאתם כזו מדהימה??? אין את נהדרתתתתת😅אבל וואלה עזר לי חח) אני משתדלת להיות קשובה 

אחרי איזה שתי דקות שאין לי מושג מה הן עשו שם המבוגרת יוצאת והצעירה אומרת לי לא ללחוץ היא שומרת שלא אקרע וזה קשההההה בעלי מדבר איתי ואני מתרכזת בקול שלו כדי להתגבר על הצורך המטורף הזה 

ואז פתאום, בגלל התנוחה הפעם (לידות קודמות הייתי ממש על הגב חצי שכובה, היה טוב אבל לא ראיתי כלום, עכשיו אני אמנם על הגב אבל ממש תופסת את הרגליים שלי ומקופלת כמו עובר כזה) פתאום אני רואה אותו יוצאאאא ואני אומרת למיילדת אמא הוא יוצאאאאא 

וזהו

הוא עליי

19 דק אחרי ירידת המים

שעה בערך ועשר דק אחרי שנכנסנו לחדר לידה

אגב לדעתי אם לא מיילדות ככ מקצועיות הייתי נקרעת ממש, יצאתי בלי תפרים ברוך ה'

אגב שתיים הטנס הוא נס גדול מאוד ואני חושבת שכמו שיש בחדר לידה אפידורל וגז צחוק ומקלחת- צריך גם אותו

ואגב שלישי- לידה היא נס ופלא עצום וכל לידה הנס הזה גודל

אבל לקטנים את יכולה לקרוא בחומש לפני ולדבר אילם על נושאים מרכזיים

של אמילי עמרוסי.

גילאי 3-4 כזה.

בדרכה של תורה - מכון הר ברכה

זה מבוסס על הפסוקים, פחות מדרשים ופירושים.

זה עלון למשפחה שיש בו המון דברי תורה וגם פרשת השבוע לילדים

אנחנו לומדים אותו יחד כבר כמה שנים

שנקראת "סיפורי התורה שלי" בהוצאת מעינותיך.

ספר לכל חומש.

לכל פרשה יש: נושאים בפרשה, סיפורים קצרצרים על נושאים מהפרשה

ו3 סיפורים ארוכים שהם או סיפורי הפרשה עצמה בדרך סיפורית או סיפורים על נושאים/מצוות מהפרשה.

יש גם ציורים מתוקים וזה מצוין.

יש את הסדרה הזו בגרסה הבוגרת שנקראת "התורה שלי", בה לכל פרשה יש את הפסוקים מהתנך וגם סיפורים.

לנו יש את סדרת "סיפורי התורה שלי" ואני ממליצה ממש. (העדפתי אותה כי מותאמת יותר לגילאים הצעירים-גן בתחילת יסודי)

היינו עוברים באחת הסעודות על נושאים מהפרשה ומספרים סיפור.

כיום הילדים כבר קוראים בעצמם.

מה הסגנון של זה?

כאילו מבחינה דתית?

יש לנו הפרשה מספרת לי וממש קשה לנו עם הסגנון החרדי של זה- זה שלא מסופר על חטאים של עם ישראל, זה שקוראים לעם ישראל "יהודים" ולא עם ישראל/ בני ישראל וכו', זה שמדרשים משולבים כאילו הם הפשט.

אז מחפשים משהו אחר שלא יהיו בו את הדברים האלו

לא היה משהו שצרם לי בכיוון הזה. גם האיורים יפים.

רק עכשיו קלטתי שכתבת שיש לך את זה

זה לא הפסוקים ממש אלא בשפה יותר פשוטה

אבל זה נצמד לפשט ב100%, וכשזה מדרשים או פרשנים הם בצבע אחר וזה מאוד ברור מה פשט הפסוקים ומה מעבר.

עובר על כל הפרשה על הסדר וממש מוצלח.

מתאים מגיל 5 כזה לדעתי.

או את ההוצאה של החומשים שלו שגם מצוינת

היא ניהול הכעס שלו, למה טיפול זוגי? נשמע לי הרבה יותר הגיוני טיפול אישי בשבילו... (או הדרכת הורים משותפת לשניכם, אם גם את מרגישה שאין לך כלים)

ברור לי שצריך פה גם טיפול בשבילו. הוא גם לא מסרב באופן נחרץ, אבל די תקוע עם זה. לבד כנראה לא יילך ואני מרגישה שזה כ"כ משפיע על הזוגיות שגם העבודה צריכה להיות משותפת וזוגיות, ואני מאמינה שעם מטפלת טובה גם העבודה הזוגית תשפיע ותתרום לכל אחד באופן אישי.

בנוסף, אני מרגישה שאנחנו לא רואים את המציאות בדיוק באותו מבט (הגיוני סה"כ) ודברים שמבחינתי הם חמורים מאוד , מבחינתו לא כ"כ נורא. זה הוא יכול ללכת לטיפול אישי ולעבוד על הדברים שמפריעים לו, אבל עדיין יהיה את הפער הזה בנינו. ועל זה אני רוצה לעבוד.

לדעתי טיפול אישי משפיע על הזוגיות לטובה יותר מאשר זוגי, אבל אם הוא לא ילך לבד אז טיפול זוגי זה באמת רעיון טוב. אולי לשקול מישהו שעושה גם פגישות אישיות עם כל אחד מבני הזוג לבד. (אין לי המלצות כי לא מכירה, אבל מאמינה שיש כאלה...

זאת הדעה שלי מהניסיון האישי שלי, אבל כמובן שבסוף כל זוג ומה שנכון לו

וברור שגם טיפול זוגי משפיע בהחלט לטובה🙂

גילוי נאות, אני מטפלת זוגית בשומרון

ויש עוד לא מעט

יש את שי יהודאי

מוריה סטולוביץ בפסגות

ואמיר דנה בבית אל

על אמיר דנה שמעתי כבר כמה פעמים. יש לך מושג איפה אפשר למצוא את המספר שלו? לא מצאתי באינטרנט…

ואם לא היא, יש עוד מטפלים במכון ריין

אני לא מראה, חוץ מבעלי ולילדים (אחרי שהם יודעים על ההריון).

אבל אין לי בעיה שיראו.

נראה לי שבאלבום שלי מהילדות, יש תמונה שלי מהאולטרסאונד.

תמונה אחת ממש חמודה

שזה משהו פרטי שהגוף שלי עובר, כי גם באמת נפשית הריון ראשון זה תהליך גדול שעוברים. והיה לי מוזר להראות כי זה הרגיש חודרני. בהריונות הבאים כבר היה לי יותר קל לעיכול ההריון עצמו והרגיש לי פחות פרטי, אז לא היתה לי בעיה להראות

לא התעמקתי בזה.

תמונת אולטרסאונד אחת של כל אחד..

הראתי לסבתא שלי בהריון האחרון. והיא פשוט התרגשה בטירוף!

(למי שיש חח, הלוואי והיה לכולם, אבל לכולם שומרת תמונות לשים שם ביום שנגיע לזה)

יצא לי גם לשתף בווטסאפ המשפחתי בתמונות שיצאו יפה (בשלב יותר מתקדם שרואים ממש פרצוף וכו)

אני לא שמה באלבומים, אבל יש לי מעטפה של כל הריון ושם יש את כל האולטרסאונדים, מכתבי שחרור שלי ושלו, בדיקות במהלך ההריון,הידונים ששמים אחרי הלידה, הפתק על העריסה וגם סיפור ההריון והלידה שכתבתי אחרי הלידה.

ביום הולדת של כל אחד, בדכ אוהבת להסתכל על הדברים ואת הסיפור לידה קוראת יחד עם בעלי.

יש תמונות ממש מתוקות וכיף להתרגש ביחד.

בכלל לא חשבתי על זה... בעיני זה כמו להראות תמונות של התינוק❤️

ואין לי שום בעיה שגם סתם אנשים רנדומליים יראו 😅 חושבת שבהריון הראשון הראתי לכולם, מאז זה פשוט לא עד כדי כך מעניין אבל לא אני חושבת שזה פרטי / לא צנוע או משהו