לאט לאט, אני קולט.
דברים משתנים.
הכל השתנה מאז.
משני הצדדים.
במבט קדימה,
אני חושש שלא יהיה שייך.
לאחד הצדדים.
קשה לשחרר.
בראש זה מתאים.
בנתיים.
זה כמו מראה.
אני רואה רק את ההבעות על הפנים שלי.
עדיין.
אין כלום.
לא תגובה, לא רמז.
ככה עדיף, כנראה.
זה קשה.
לראות את השינוי,
לרצות להיות שם.
זה חוזר.
שוב ושוב,
במעגלים.
בן-ציוןאחרונהחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
