בערב מסיבת פורים הכי קדושה שראיתי בעולם(וראיתי הרבה)

בנות מסירות את כל הקליפות הכי עמוקות שלהן, מגלות את הנקודה הקדושה שבהן

משתכרות בלי טיפת יין (היה מעט מיץ ענבים...)

והשירים.. אחח הקדוש ברוך הוא.. איזה שירים..

שירים קדושים, שירי כמיהה לקב''ה

ובאמצע שרנו את ניגון הארבע בבות

שנזכה להיות עם הקב''ה כמו שאישה נמצאת עם בעלה...

וכולן שרות ובוכות....

בחצות עשינו קבלת עול מלכות שמיים... אחח, אני עדיין מרגישה את הצמרמורת בכל הגוף...

אחרי שעה  מצאתי את עצמי בבית, ובבית לא הייתה שום קדושה.

אפילו מוזיקה לא היה..

בבוקר קריאת מגילה- אבא קרא מהר, שנצא ידי חובה..

אין אורחים, אין משלוחי מנות, אין שמחה..

כולם בוכים, עצובים..

אמא בטלפון, בוכה

אבא עם אמא

והילדים משתעממים-רבים, צועקים..

לא מצאתי לעצמי איפה להיות, ומה לעשות, אז נשארתי בבית..

אחרי הסעודה, שהייתה נוראית, עליתי לחדר ובכיתי..

חיפשתי מאיפה לשאוב שמחה, קדושת פורים...

לא מצאתי....

וככה הלך לי הפורים...

'וזכנו לקבל קדושת פורים באמת'

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול