היא הכירה אותה יותר מכולם.
את החיוך המתוק, עם העיניים המתכווצות.
את הצחוק שלא מיאן אף פעם להגיע.
את היד העדינה שתמיד היתה מלטפת.
ואת העיניים, העיניים שהסתירו הכל. חוץ מהבדידות.
היה בהם פס כהה, שלא היה אפשר לפספס.
אותה בדידות שהכבידה על המציאות המושלמת, והרסה אותה כמעט לגמרי.


מאז ומתמיד שירה אהבה ליהיות לבד.
תמיד היא חלמה איך היא יושבת בחוף, בלילה, עם הגיטרה החומה שלה,
מנגנת.בוכה.ומתנפצת.
ואז היא קמה, בורחת לתוך הים, ולא חוזרת.
זה לא שהיא לא אהבה את החברות שלה, הם פשוט גרמו לה ככ הרבה כאב,
שהיא העדיפה להכאיב לעצמה, כי היא ידעה להפסיק בשלב כלשהו, והם לא.
אמנם הייתה אחת, שאליה שירה לא יכלה להתכחש.
אבל זה לא מנע ממנה לחלום חלומות, ולהגשים אותם.

זה קרה אחה"צ.
שירה הודיעה לאימה שהיא יוצאת לטייל, וטרקה את הדלת כשיצאה.
בידיה שקשק הבקבוק, והיא התפללה בכל כוחה שזה יצליח.
שירה הסתובבה ברחובות מחפשת פינה נסתרת.
היא נכנסה לרחוב צדדי קטן, והתחבאה מאחורי שיח.
בידיים רועדות היא הוציאה את הבקבוק, ופתחה אותו.
היא שאפה אוויר במלוא העוצמה, ונעצרה. היא לא הייתה מסוגלת.
דחף פנימי הציף אותה מכל כיוון, היא סגרה את הבקבוק,
והתחילה לרוץ לאן שנשאו אותה רגליה.
אחרי כמה דקות היא מצאה את עצמה מתנשפת מול דלת הבית של אוריה.