יש לי משו עם שבירת שיאים. אני קופצת מאחד לאחד בלי בושה

בארבעה ימים חבילת במבה וחצי חבילת שוקולד וחמש עשרה שעות שינה. אולי קצת פחות. אני שורדת לא קטנה

חום באמת לא עושה לי טוב. הוא עושה לי לרצות להתעלף

אני אוהבת אותך ילדה שלי

וזהו לעכשיו

אני חושבת שאני לא יכולה לחכות לפסח

פשוט טוב לי.
חברה שלי אדירה
בסוף נהיה טוב
הוא צדק
אני בעד גיטרות.
מוצש זה זמן כיף
מורות זב עם מצחיק
ללכת יחפים זה חלק מטעמי החיים
וגם טישרטים

קצר וטיפש

 

עץ אחד גבוה חמישים אמה.

החוט מתקצר.

למה הם לא נותנים שום אפשרות שבעולם לתקשר עם מ**** *. מי יכסה לי אותה בלילה כשקר

 

היי, אני נהיית רדודה נורא

ולא מובנת

 

ובראש שלי יש ארבעים אלף, שבע מאות ותשע וחצי ******.

איי

לילה טוב

אז כתבתי מסקנות לכבוד היום והתקופה המעניינים הללו, והן נמחקו. החלטתי לכתוב שוב מסקנות, בייחוד בשביל מהלך ההיסטוריה הפנימית שלי.

לכל משה יש זמן וחפץ, ועכשיו זה הזמן למשה מאוד מסוים. כך צריך להיות, אני רוצה את זה, אני צריך את זה ואני חי את זה.
אבל יש עוד חלקים למשה. חלק ממנו זה הבית, ולחלק הזה ניתנת תשומת לב בזמן הנכון, והחלק הזה נמצא פה. אז עכשיו נתנו גם לחלק הזה את מקומו.

זה כנראה קשור לפורים, הצורך הזה להגלות שוב. זה מאוד הגיוני, כשחושבים על זה לעומק. יצאתי מהמסיבה עם לא מעט אלכוהול בדם (ועד מי שעד ), הרבה הבטחות שאני אדם טוב - וניצוץ בהיר של אמון בעצמי. בנוסף לזה יצאתי משם עם הרבה אמיתות ומחשבות מתגלגלות ומחליקות ועם רגליים רועדות וראש מסתובב.

גרעין האמון הזה נשאר שם, בערב הבודד הזה שכל כולו סובייקטיביות, אבל שיירים ממנו ילכו איתי מעכשיו. איזו תקווה לתקווה, שאיפה לאמון - תהיה שם, כפי שתמיד הייתה. אך הפעם תתלווה אליה הידיעה שהוא אפשרי. שהוא חלום ניתן להשגה, גם אם רק למספר רגעים בערב אחד אחרי הרבה הבטחות וכמה דמעות.

בסופו של דבר, זה מתקשר גם לכאב ההוא של כמה ימים לפני פורים, ולדיוני הקו שרודפים אותי בכל מקום לאחרונה.
אם אתם שואלים אותי (ואתם כן, ברמה זו או אחרת, אם בחרתם לקרוא את זה) השאלה היא לא 'מי אני?' כמו 'איזה מקום אני תופס בעולם?'

אישיותו של האדם היא דרכו הייחודית לחקות אחרים, כן, אבל זה לא רק זה.

האישיות היא כמו חומר תחת לחץ, היא מתאימה עצמה למציאות סביבה. שריטות האדם הן שריטות העולם, ובליטותיו הם המקום בו העולם שקע לקראתו.
זה נכון גם בגבר ואישה, אבל הכל נכון גם בגבר ואישה.
(כתבתי על זה פעם, על אחדות האהבות)

עכשיו האדם המערבי עומד מול איזה ריק, נכון? אז מה אני? אני כלום?

אז יקפוץ איזה סארטר או היידיגר או מישהו חדש יותר, כנראה ויתחיל לברבר על רלטיביזם וכל הזבל הזה. ובינתיים ילדים יקפצו מהגגות. כי למה לחשוב?

ואז בא הרב טאו ומסדר את העניינים. יש דרך, והכל ברור ומוגדר. משמעות.
הכל פשוט יותר - העולם כבר לא מעצב אותנו, אנחנו מעצבים אותו. ועכשיו ניתן כותרת סגולית לכל דבר שדורש כניעה לעולם כדי להסביר - ויופי.

אז סארטר לוקח לך את האמת, והרב טאו לוקח לך את החירות. אולי באמת עדיף לקפוץ מהגג?
(הם עדיין עושים את זה, הילדים. אל דאגה.)

ואולי הפתרון האמיתי בא דרך כניעה, כן. אבל כניעה של תקווה - לא של אפסות.
זה לא ניהילזם, זו הנשימה לפני הצעד קדימה.

כי אם אתה מבין שכן, אתה בסך הכל גוש בוץ עם כמה חורים בנקודות אסטרטגיות, ושמותרך מהבהמה הוא נטו היכולת להבין את זה, אז אתה מחבק את שני המנועים ומאמין שאתה אדם.

יש שני מנועים לאנושות, נכון ריעות?
אחד הוא המנוע האובייקטיבי: המטרה. היכולת להביט החוצה ולמעלה. לעבוד ולצעוד קדימה.
השני הוא המנוע הסובייקטיבי: התקווה. היכולת להביט פנימה ולמטה. להתעלם מהכל, ולהאמין.

אלו הדברים שמובילים את בני האדם. אלו שתי השאלות שצריך כדי להבין בן אדם: לאן אתה הולך, וממה אתה מפחד.
אבל תזהרו איתן, טוב?

אז אדם, כן? יצור שעצם המשמעות שלו היא ההתיימרות הזאת לאובייקטיביות, הוא חסר כל יכולת ללא הסובייקטיביות.
יצור שהאמת היא מה שהוא, לא מסוגל לשאוף ללא החירות.

זה המלכוד בדיכוטומיה. כמו גם בהגדרות.

ולכן, כרגיל 'אמת מארץ תצמח'. דווקא מהבנת האדמה אפשר שתהיה שליטה כלשהי בכל הסיפור הזה. כי האדמה היא המקום שמסמל את הכלום שלנו - ואת התקווה שלנו לשמיים.

פלייליסט:

אדם 

מילים: הרב מנחם פרומן
לחן: ברי סחרוף

וּבַמֶּה אֲכַסֶּה 
עַל צֵאתִי מִיְּרֵכַיִךְ 
הַפְּרֵדָה 
הַבְּגִידָה 
הַגֵּרוּשׁ 
זְקִיפַת-הַקּוֹמָה 
נְשִׂיאַת-הָרֹאשׁ 
מֵעָלַיִךְ 
וּפִי הַמְמַלֵּל גְּדוֹלוֹת 
וּבַמֶּה? 
הֲלֹא בְּנָפְלִי אַפַּיִם 
עַל פָּנַיִךְ 
הֲלֹא בְּהַקְרִיבִי פֶּה 
לְשִׁירַיִךְ 
הֲלֹא בְּשׁוּבִי אֵלַיִךְ 
אֲדָמָה.

על אדם ואדמה.

אני מגועגעת חמישי הרבה אנשים,
לאהוב זה..
שנה הבאה לא קיימת.
אני גיבורה ואמיצה.
פיי מותק של החיים.
עברית זה כייייייף.
פינגית היא תרופה.
אני מפחדת לפגוש אותן מחר, בטח כולנו השתנינו.
הליכה. ושוב הליכה. ודי לדחינות.
אני בלבט.
לכי ל.....
זהו. לילט עולם

אשכרה.