למדי אותי לקחת את הכאב

החומץ-מתוק הזה

אל תוכי.

למדי אותי לרפא את מבוכי הנפש

שעומדים שוצפים וסוערים

לנוכח המציאות.

תראי לי את רזי הסודות שלחשת

את הררי התהומות שעברת

את אלף מבועי החיים שנבטו בך

ועתה מאיימים לכלות הכל.

למדי אותי לשתוק,

לשתוק חזק,

הכי חזק שבעולם.

חזק כל כך

עד שכל העולם ישמע

שאפילו אלא שאוטמים את האוזנים

כל הזמן, כל שניה!

יהיו מוכרחים לעצור הכל

ולהקשיב.

למדי אותי

כי אני כבר לא יודע

מזמן כבר לא יודע

איך ניתן להתמודד עם הכאב

יום, יום

שעה אחרי שעה

שניה אחרי שניה

אבל זאת לא הדרך.

הדרך שאת חושבת שהינה הדרך שלך

היא לא הדרך.

ואנחנו זה רק תירוץ

ואת יודעת אתזה

את משתמשת בנו

כדי לא לצאת פחדנית

אבל את כנה

כנה יותר משאוכל לקוות אי פעם

והתווית שהטביעו עליך

לא הופכת אותך לכזאת

בסופו של דבר

למרות כל הקושי

והמציאות

את בוחרת להיות מי שתהיי

לא הם

ובטח שלא אנחנו

ועד כמה שזה אירוני

בדרכי שלי

אני כאן.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול