שבו כולנו נאורים, משכילים, חושבים. בעולם שבו הכל זמין ומהיר. בעולם שכאילו אין בו שחיתות מטורפת, ואין טרגדיות שאינן מושלמות. העולם הזה, שכולנו טורחים להיות מנוגדים לו. כי העולם המערבי הזה מטמטם את השכל, מפריד אדם מעצמו, מרחיק את האושר האמיתי.
עולם כזה, שיש בו טוב. אבל אפשר היה לוותר על הטוב הזה למען ההתקדמות שלנו ובכלל, למען עצמנו.
והמקום של הכאב. בעולם המזרחי, הרי "כשאני במצוקה אני לוקח כדור", נכון? יש פיתרון בעולם הזה, לכן כואבים כל כך. ונכון, אנחנו עלולים לכאוב בכל מצב, אבל במצבים אחרים יש פתרונות כאלה, של עבודה עצמית, של חיפוש.
ובעולם המערבי הזה שלנו, אנחנו לבד כל כך. כאילו מוקפים, כאילו עטופים. אבל באמת אנחו לבד, נכון? זו הנפש שלנו שלבד, בוכה ומרוסקת.
אבל מה אם אגיד, שהמקום בו גדלתי לא היה מערבי? שהיינו יחד באמת, שעבדנו. ומה אם אגיד, שלאמא זה טוב. לאבא זה טוב. גם לו לאחי זה טוב. אבל אותי זה חנק.
וכשהכרתי את העולם המערבי הזה, התחלתי לנשום. אולי הייתי לבד. אולי הייתי מאושרת אושר רדוד.
אבל נשמתי.
ואני יודעת שלא לכולם ככה, אני יודעת. אבל בסופו של דבר, ניתנה לנו הזכות לבחור, נכון? אתה אמרת. אז אולי אתה ככה נחנק, אבל אני ככה נושמת. אני ככה יכולה לחלום. בעולם מערבי רדוד וחונק שכזה, כן.
וזהו. זה מה שאני לא יכולה להגיד סתם ככה. אני מתנצלת.
