עכשיו גיליתי שאני אשם

אני חושב על זה ולא נושם

את ים מלא סודות

שלפעמים נפלטים אל חוף

כמו הדברים שלא אמרת

לא אמרת לי שם

כבר לא מפחדת ליפול

בוא נצא למרפסת הירוקה

נפרוש שמיכה על רצפה מחוקה

נסתכל שעות

על צורות עננים

על כמה מהר הם משתנים

Just give me a reason

just a little piece enough

בסוף הדרך עוד תהיה מאושר

אבא הוי אבא רחמן

היה לי ידיד נפש נאמן

רפד ליבי באמונתך

תן בי יראה למשמע שמך

למדני את השיר הפשוט של הלחם

ופרוש לי חלק משלומך

קחני עם אבק היום יום על שכם

כשתראני לפניך

אני רוצה אני אדיש אני חכם אני יכול

אני גיבור כל כך גדול

תן בי את האש שחודרת בי ונושמת

היו שלום

אני חייתי

ביניכם

כמו

צמח

בר

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול