בס"ד

עשר דקות יישארו עשר דקות וזה לא משנה כמה מהר נרוץ (אא"כ נרוץ ממש מהר, אבל אנחנו לא מדברים על מהירויות כאלו). אבל זה לא מבטל את החובה שלנו לרוץ כמה שיותר מהר.

"גדול יום הגשמים מתחיית המתים"

אין ספק שהחורף לוקח, בגדול. הכל ירוק וגם הפרחים פורחים. אבל בעיקר הגשם. אין כמו גשם. למרות שכשלילה וחשוך ויש ערפל, ויורד גשם- אז זה גורם לתחושה של עצב להתפשט בך. קצת כאילו כל העולם בוכה. אבל זה העניין וזה הכיף. כמו שאדם השותה לרוויה כשהוא צמא, כשפגה תחושת הסבל של הצמא, עוברת גם ההנאה הגדולה מהשתייה. ככה זה בעולם שלנו, טוב ורע משמשים בערבוביה. וזה מוביל לכל כך הרבה בלבולים ושאלות.. שאלות שהמוח דוחה מיד, כי מה זאת אומרת, ככה ה' עשה ואנחנו מתוך המערכת לא יכול לשאול שאלות על מחוץ למערכת. אלו שאלות לא לגיטימיות. אבל אז הלב ככה: כן, נראלי אתה צודק, כלומר ברור, ברור שאתה צודק. הרי אתה אומר את דבריך על סמך בירור וקבלה, מסורת וסברה. אתה המוח, צלם הא-להים שבאדם. האדם הרי אמור לברר את דרכו בעזרתך. אבל בכל זאת, משהו קטן עדיין מציק לי.. כלומר לאידע, נראה לי מוזר שהקב"ה ישים אותי בקשיים האלה. מה אני אעשה? ובאמת מה אני אעשה? אין ברירה אלא להמשיך ולהזכיר לעצמי ולכולנו את המוח.

ולישון. לישון עוזר למוח לתפקד יותר טוב. לילה טוב

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול