ובכלל. ולהגיע הביתה, ללמוד לאזרחות ולהמשיך יענו כרגיל.
וסתם. לשתוק.

ואז יום רביעי. הראש עמוס, עמוס מידי במחשבות.. מתחיל רע, ובכלל.. אני לא מצליחה לעבור על החומר.
הראש שלי במחוזות אחרים.
הוא בעיקר מנסה להכיל, ולא מצליח.. למצוא פינה מוגדרת לכאב.
והיא לא נמצאת. ולצאת ללכת.. לחשוב. לשנות אווירה. להכין עוגה, לקנות בגדים וסתם לעשות כלום.

ואז חמישי. מתכונת. אני במחוזות אחרים..
היתי שם. אבל המוח היה על מצב 'נדידה'..
במחוזות אחרים.
גליתי שעניתי על שאלות פעמים כי לא הצלחתי להתרכז. ולהמשיך את היום.

ויומולדת. הפעם לילדה מהממת במקום עצוב. ואני באפיסת כוחות. מגיעה עם נסיון נואש לחייך ופתאום השמחה עוטפת.
השמחה מהכלום.
מהבדל חיוך שקבלנו שהוא שיא העולם או סתם הזזת שפתים לא רצויה.

וכל המשפחה שלה הגיע. וזכינו. פשוט זכינו לשמוח ולשמח.
ולשיר, ולחייך.. ולהתפלל לטוב.
ולהודות. להודות לה' על היכולות הכ"כ פשוטות וטבעיות כמו לנשום, לאכול, לדבר, לחיות.. על הפרטים הקטנים.

הכאב עצום. גדול. אבל הי, ראבק, אנחנו מקבלים כ"כ הרבה ממנו.
וזה בשיגרה.. מובן מאליו.
רק כשרע אנחנו באים בטענות.
וזה טיפה, טיפה הקטין את הכאב.. ההבנה שלא נבין. אפעם לא נבין.
ובכל זאת. תודה. תודה ה'.
ומהפלייסט השבוע-
טל ועקנין - נשמה Tal vaknin - neshama‏:
Idan Rafael Haviv - עידן רפאל חביב - כמו כל יום‏:

אני פשוט קוראת את זה ונדהמת מהעוצמות.

ש-ה' ייתן לך כוח!!