עבר עריכה על ידי טובי =][= בתאריך כ"ב באדר תשע"ה 01:06
ואו. לשבת, לסכם, לעשות סדר בראש, בלב, בכיסים ובראש שעומד להתפוצץ.לא הייתי מאמינה שאעמוד בשבוע כזה, ובכל זאת, אני כאן, תודה..
זה היה כ"כ מתלטל, צפוי ולא צפוי במקביל..
ראשון-
להתחיל את השבוע, בסוף העולם.. עוד חיפוש אחרי השנה הבאה הזאת.
להיות אני, לזכור ולהזכיר לעצמי שיש בי טוב.
לא משנה מה ושהחיפוש הזה מריר, מתוק, כואב וטוב.
להגיע.
להתאהב.
להודות, שסוף סוף זה מתחיל להרגיש זה.. אולי. מקווה. מקווה שגם אמא תבין את זה. ותהיה איתי בדעה
וגם בכלל. תודה. ה'.
ואז יום שני.. מבחן ענק בהיסטוריה.. בסוף הסתדרתי.
איכשהו. ה' עזר. ואז לקבל טלפון שהמצב לא פשוט, להכין את עצמי לגרוע מכל.
להאמין, לא להאמין, להמשיך ולגמור את היום הזה כמו שצריך.
ואז שלישי. על הבוקר קבלתי טלפון שזהו.
היא לא איתנו יותר.
ולהרגיש,
כלום.
לא הבנתי מה קורה לי. לא בכיתי, לא צרחתי, הרגשתי קיר. אטום. מוכן לבשורה ואולי גם יודע להתמודד ולהמשיך מיד הלאה.
חשבתי שכבר התרגלתי.
שכשמתנדבים הרבה, מוות הוא חלק אינטגרלי לגמרי..
לא מזעזע מידי.
ואז לוויה. במקום כ"כ יפה.
במושב כ"כ מיוחד.
עם הורים מיוחדים ועם שיר מדהים שמלווה אותי עד עכשיו.
והידיעה שזהו. אין. נגמר.
ולדעת שאחרי זה חברות הולכות לחתונה, ושבכלל "גלגל החיים מסובב אותנו
חחח