היה יום מתיש. הצילו

לפני שאתם תורמים אוכל, רק תבדקו שלא עבר לו התאריך

פשוט חבל על כל האוכל שהיינו צריכים לזרוק

(ואם יש לכם אוכל מ2011, תרומה זה לא פח)

ישלי ארבעה ספרים חדשים ואני לא מוצאת מקום לשים אותם

בעיה. ובקצב הזה אני עוד אפשוט רגל

עגבניות שרי-טעם החיים

להכין עוגת גבינה שווה עם סבתא זה אחד הדברים

במיוחד שהיא מתזזת אותי כל שתי דקות למכולת, לקנות עוד משהו שהיא שכחה

לפחות יצא טעים

אם אתם רוצים ארוחה נורמלית, אל תביאו לי להכין אותה

אני פשוט אסון במטבח

פסטיבל הצלילים |נאנח| זה כזה דבר יפה. רק חבל שהגעתי ביום האחרון, בשעה האחרונה

וזקנים עם גיטרות חשמליות זה מגניב

והם גם ניגנו ממש מגניב. מלא מנגינות איריות כאלה, יפות, עם כלים יפים. וצ'לו! |נאנח| יאו. הוא ניגן ככ יפה

והיתה שם אחת שניגנה בנבל. וואו וואו וואו. היא הצליחה להוריד לי כמה דמעות

לו יהי

כל שנבקש לו יהי

עוד יש מפרש לבן באופק

לו יהיה לו יהי

בקיץ הזה תלבשי לבן

אנעים זמירות

אדון עולם, אשר מלך

בטרם כל יציר נברא

לו יהי

כל שנבקש לו יהי

העיניים שלי שורפות. אולי מרוב דמעות. אולי מעייפות

אולי משתיהם

לילה טוב

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול