קשה לי... אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.. ללכת כאילו הכול בסדר אבל מבפנים אין כוח לכלום.
הלב שלי כל כך שבור שכמעט ואבדה לי התקווה שהוא יתרפא.
אני יודעת שזה ניסיון ושאני צריכה להחזיק עוד קצת אבל אין לי כבר כוח.. בא לי פשוט לשחרר את הכול..לברוח ופשוט להעלם.
כבר התרגלתי ללכת עם הכאב הזה..להתנהל איתו כל יום כאילו הכול בסדר. לחייך לכולם בלי להעלות חשד שמבפנים אני קורסת.
ה'.. כמה תחינות ובכיות אני אצטרך עוד לעבור כדי שהיאוש יהפוך לתקווה?
איך אוכל להאמין ולהרגיש ולהפתח שוב מהתחלה כשהפגיעה יצרה אצלי כ"כ הרבה מגננות?
אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא..מה חשוב ומה פחות..
השגתי הרבה דברים שרציתי אבל אני לא שמחה מהם כמו שחשבתי שאהיה..אנשים מחמיאים ומציעים אבל במקום לעודד זה רק מעציב וצובט בלב.. ואני מרגישה כ"כ כפוית טובה כלפי ה'..הוא שולח לי שפע של דברים טובים..אני לא מפסיקה להודות אבל עדיין בוכה..שוקעת בכאב האינסופי.. לא מאמינה שזה קורה לי שוב.. איך מתמודדים עם זה? אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי מרוב כאב..הנפש שלי בבלגן כבר יותר מדי זמן ואני לא מצליחה להשתחרר מזה
כואב ממש.



