היינו ביער ירושלים. כל המשפחה הייתה למטה או התפזרה לה, ואני עליתי למעלה עם החלילת וכמה דפי תוים. ישבתי על סלע וניגנתי את חיי. כשסיימתי ירדתי למטה למטה ועקפתי את כולם וישבתי על סלע אחר ונתתי לאצבעות שלי לנגן לבד. ויצאו לי מנגינות מופלאות וניגוניות שכאלה. וזה היה נקי כל כך נעים כל כך ויכולתי להישאר ככה עוד הרבה זמן
וחוץ מזה אכלתי פיתות בגריל שזה נורא טעים, וצ'יפס ותפוח אדמה במדורה ולקינוח מלפפון חמוץ במלח
היה טעים
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
