בשמלה אדומה ושתי צמות
ילדה קטנה יחידה ותמה
עמדה ושאלה למה?
למה ההורים שקראו לה במיטה
כל לילה את הסיפור על גם זו לטובה
יושבים מול הטלוויזיה עם פרצוף תשעה באב
למה השכנים שבחופש היו יושבים
קרוב כל כך ומרגיעים באזעקה
מסתכלים על אמא במבט מעורר מעוקה
למה אחינו כל בית ישראל
זה שיר שבת
ולא מציאות ביום המפולג הזה
למה
למה יצאנו בחירות?
וכל הכתבים
וכל הנבחרים
כל הדוגמים
וכל פרשנים
עמדו
חוורי פנים
ולא מצאו תשובה
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
