ב"ה אתמול קרה משו שחיכיתי לו כמעט 9 חודשים בכליון עיינים!!!

וסוף סוף זה קרה!!! איזה כיף אבא!

והייתי בסיבו"ש ובהופעה של ביני והיה ממש שמח וכיף לפגוש

חברים טובים (מה גם שהיה אוכל מצוין...)

ואני לא סוגר שבת בבסיס!!!

ואני חי! ונושם! ויהודי! ובריא! ויכול לשמוח,לצחוק,לחייך, ולשמוע

ואין על עמישראל

שיר יומי:

אם תלך מי יחבק אותי ככה 
מי ישמע אותי בסוף היום 
מי ינחם וירגיע 
רק אתה יודע 

ואם תלך למי אחכה בחלון בשמלה של חג 
שיגיע, יחבק אותי ככה, כמו שאתה מגיע 

כשתלך לשמש אצא, בשדה המוזהב, בוקר יום וערב, 
ירח יאיר את פני שחולמות כל היום רק עליך 

וכשתבוא תישא אותי בשתי ידיך, משדה לנהר, 
תרחוץ את פני ותגיד לי מילים 
כמו שרק אתה יודע 

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול