היום שבתי אל החדר 
לתצפת על התקרה
איך היא בניגוד אלינו 
עוד נותרה קצת נקייה
כי רציתי קצת לשכוח 
ולזרוק את זה רחוק 
בעוד ניסיון כושל 
של להפוך מר למתוק 

עוד אחד הפך פיקח 
אז הוא מעדיף לשתוק 
בין כל הפיקחים האלו 
כל כך בא לי כבר לצעוק 

ערב שוב יורד 
צונח לרחוב 
בין אלפי פושטי ידיים 
נשמות אבודות 
כשהערב שוב יורד 
נופל אל הבור 
גם אני עכשיו פושט ידיי 
מבקש לחזור 
כשהחושך משתלט עליי 
אני רץ אל האור 

היום שבתי אל החדר 
מטאטא את הרצפה 
והתחלתי לשפוך מים 
מקרצף את הנשמה 
וסגרתי את הדלת 
ממתין לשעת הנעילה 
בינינו רק האל יודע 
מה ייחתם לי בסופה

עוד אחד הפך פיקח 
אז הוא מעדיף לשתוק 
בין כל הפיקחים האלו 
כל כך בא לי כבר לצעוק 

ערב שוב יורד 
צונח לרחוב 
בין אלפי פושטי ידיים 
נשמות אבודות 
כשהערב שוב יורד 
נופל אל הבור 
גם אני עכשיו פושט ידיי 
מבקש לחזור 
כשהחושך משתלט עליי 
אני רץ אל האור 

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול