יש אנשים שיש להם עזות פנים וחוצפה וחוסר טאקט ברמות מזעזעות.

כשאני קוראת אותם- בא לי לענות להם ולקרוא -

מאיפה לכם החוצפה הזאת? מאיפה האומץ? אתם לא קולטים שלפעמים צריך לקלוט מה שמרמזים לכם או אפילו אומרים במפורש? תמיד אתם חייבים להגיד את המילה האחרונה שבד''כ היא רדודה וטפשית וחסרת טאקט  וחסרת קשר לחלוטין?

ואז אני חושבת שבעצם עדיף לא לענות ולא להגיב להם -

כי חוסר התגובה היא התגובה ההולמת יותר, הם לא שווים את התגובה, ומסתבר שבין כה הם לא יקלטו.

ואז אני חושבת שאולי חוסר התגובה עלול להתפרש כסוג של הסכמה או אי שלילת לגיטימציה.

ואז אני מצטערת שבגלל קראתי או שמעתי את מה שאמרו. 

ואז בא לי לברוח משם.  רחוק רחוק. שלא  אהיה בכלל בסביבה של כאלו אנשים, ואף אחד לא יעלה בדעתו שקראתי ושתקתי.

וזה מה שבדרך כלל הייתי עושה.  ברחתי.

אבל עכשיו אני חושבת לעצמי שלברוח לא ממש יעזור לי , בריחה זה לא פתרון. אולי רק זמני.

ולכן החלטתי לא לברוח אלא:

1. להבין שתמיד יהיו בעולם אנשים חצופים והזויים וחסרי טאקט (וחסרי יר''ש) ושיצא לי להיתקל בהם בכל מקרה.

2. לא להתעצבן - כי להתעצבן זה להעניש את עצמך על טימטומם של אחרים. 

3. להודות להקב''ה כל רגע שלא שם חלקי עמהם!!!

נ.ב.

לפעמים בא לי שאלו שהתכוונתי אליהם יקראו ויבינו שזה מדובר אליהם. אבל הם כ''כ מרגישים ת'צמם, שזה כנראה לא יקרה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול