לפעמים נמאס לי מהכאב הזה,

הכאב שבוער כל הזמן.

צף ועולה מעל פני השטח ברגעים הכי פחות צפויים.

מתחפר לו עמוק עמוק בלב, ויושב שם כאין שאין לו הופכין.

כמו אדם שמוכרח להשאיר בחדרו חפץ המאוס עליו,

אם מחמת זיכרונות כאובים, אם מחמת הזכרת חטאי עברו

ואם מחמת כל מה שהיה יכול להיות ולא היה.

במקרה שלי זה גם וגם וגם.

ולפעמים אתה רוצה שהכל ישרף,

ואם לא הכל אז לפחות אתה.

שתשרוף את הכאב הבוער הזה,תוציא תקיא אותו מתוכך.

ולו תשרף בעצמך יהיה זה תשלום זעום תמורת ההפטרות מאותו הכאב.

אך הוא שם, עודנו חי.

לוחש ונושך, מסתתר באפילה.

אפילת הנפש

מצוקי התהום

חשיכת הלילה

שיר בלי קול.

ואתה אבוד ונבוך, נתפס לזיכרונות מעורפלים,

מנסה למצוא מפלט לעצמך,

מנסה למצוא מפלט מעצמך.

אך כמה שתברח, כמה שתרחיק נדוד,

המסע שלך לא באמת יסתיים.

יש הרבה דברים ושדים שאתה יכול (לנסות) לברוח מהם.

כולם, חוץ מאחד,

אתה.

לו גם אם תברח עד המדבר, תפרוש כנפיים ותדאה אל על,

הוא תמיד יהיה עימך, נוכח, נמצא ומזכיר שוב ושוב במנטרה שטנית

את קיומו.

ואף בריחת האלכוהול הארורה לא תעזור, כי לכשתתפקח הוא ישוב,

ויהיה שם ביתר עוצמה וכוחות.

מחייך אליך את החיוך הממזרי שלו, כמו שמחייכים שתי שונאים-אוהבים זה לזה.

ברור לך שאתה חייב לגבור אך בד בבד ברור לך שאתה לא באמת יכול בלעדיו.

ולו רק מהסיבה שבמקום כלשהו התרגלת אליו.

אתה מעדיף שונא מוכר מאשר ספק ידיד לא ידוע.

גם לרע מתרגלים בסופו של דבר (או לפחות משלים את עצמינו שהתרגלנו)

אולי כי באמת פשוט אין לנו ברירה אחרת, המוח מדחיק את הרוע

שהוא לא יכול להתמודד עימו, בסופו של יום גם השכל שלנו מנסה לברוח.

"רובם של האנשים רק שורדים, מעטים מאוד הם אלה שבאמת חיים"

כמה פשוט ככה נכון, חד, סכין ישר לבטן.

לא קהה, חדה, ובקצה יהלום, מלוטש כברק, משסע עצמות,

עוקר שקרים וחושף אמת.

אנחנו עסוקים בלברוח, במירוץ שאין לו באמת התחלה ובטח שלא סוף.

משלים את עצמינו שוב ושוב שתכף- ממש עוד מעט אנחנו שם.

שכמעט הגענו לסוף,

סוף המסלול.

אם רק... ואם רק... 

עוד נגיע לזרי הדפנה,

גם אם אינם אלה זרי המוות,

עטופים בנייר צלופן מרשרש מצופה שקרים מנצנצים

ועלי מלמלה ריחניים.

ואנחנו מתפתים ומתאווים כמו זבוב שנמשך אל האור הסגול

הגם שמשמעותו הוא מוות בעבורו.

אך בעוד את הזבוב ניתן אולי להצדיק בהיותו חסר בינה.

כיצד זה ניתן להצדיק אותנו?

אותי, אותך, אותם.

מכלול של אנשים מכל סוג צבע ומין.

נהים להם אחר הבלתי מושג, ממשיכים כחמור השב אל קיאו,

כעדר.

זה אחר זה, ומדי פעם קם לו מנהיג חדש (או לפחות אחד שחושב שהוא כזה)

על תקן האליל התורן. המוני העדר רודפים אחריו,

רוצים לגעת ולקחת חלק מהאושר המזויף שלו.

עדי כדי איוולות של ממש (תסרוקות כמו שלו, חיקוי צעדיו והבעות פניו וכו')

אנחנו כמו שאנחנו, לא נשתנה בבסיסינו.

העולם ישתנה- הטכנולוגיה החדשה תחליף את עצמה בחדשה יותר,

האדם יציא שיטות חדשות, משוכללות ואכזריות יותר להרוג את עצמו,

בתקווה שיגיע איזשהו קוסם וישים קץ לכל זה בטרם נחריב את עצמינו לחלוטין.

"ואין כל חדש תחת השמש...."

שלום בנצי 👋)