שלום קוראים לי רונן ואני אספר לכם סיפור. טוב? טוב.
קודם כל הקדמה שהיא תקדים את הסיפור. טוב? טוב.
עכשיו ברצינות
כתבתי את זה לפני יומיים, זה קרה לפני יומיים, ובכיתי בטירוף כשכתבתי את זה אז ניסיתי לכתוב מסודר ולא ממש הלך לי...
כשכתבתי נורא רציתי לשלוח את זה למישו אבל לא יכלתי לשלוח לבן אדם היחיד שהיה מבין כי הוא בן.
ואז נזכרתי בכן
אז ככה-
5 חודשים כבר לא בקשר עם אמא.
וצריכה דחוף חזיות. קניתי פעם אחת לפני מלא זמן.
ואין עם מי לקנות. לא אמא, אחות אחת לא בארץ, אחות שניה הלכנו לנסות היום- היא ממש לא התלהבה, אמרה שהיא לא מבינה בזה, בסוף הסכימה כי היא אחות גדולה כזו ותומכת בי בריב עם אמא ולוקחת אחריות.
אז אנחנו מסתובבות בקניון. והיא אומרת: "יש לך 4 ימים להשלים עם אמא כי אני רוצה שנלך איתה לקנות איפור לחג"
ואמרתי בשום פנים ואופן. לא רוצה. לא כדאי. נמצא פתרון אחר. קיצור.
אנחנו מגיעות לחנות.
המוכרת זקנה לוחשת מדברת לא ברור שואלת איזה מידה אני. ואין לי מושג. קניתי לפני שנים. מוצאת לי משו בסוף. אני הולכת מודדת, היא שואלת מחוץ לתא הלבשה איך זה, ואין לי מושג. לא יודעת מה חשוב. לא בטוחה איך אני מרגישה עם זה. לא יודעת להגדיר מה זה. יוצאת לאחותי ואומרת שכדאי שנקנה עם אמא. ואחותי לא מסכימה כי היא כזה להוכיח שאנחנו מסתדרות מצוין בלעדיה. ואנחנו באמת מסתדרות מצוין. אז אני עומדת שם מול המראה ומתחילה לבכות.
היום בבוקר חשבתי על איזה משו שעובר עליי ואני לא אוהבת את היחס של ההורים שלי אליו. אז ניסיתי לחשוב מה הייתי אומרת לבת שלי אם היא הייתה במצב כזה ולא הצלחתי. לא יודעת. אני שונאת את המילה אמא. זה עושה לי רע. אמא שלי היא לא דמות חיובית בחיים שלי. ואני עומדת שם בתא הלבשה כי אני צריכה אמא שיכולה להכנס להסביר לי מה ואיך. וכי אני פוחדת שלבת שלי גם לא תהיה אמא במצב כזה כי אני לא אדע. ואני שונאת את זה שאני צריכה אותה. זה לא סתם ריב. זה לא סתם שטות. היא באמת לא בסדר. וזה לא פייר שבגללה אכני מוצאת את עצמי במצב כזה.
כאן לא הצלחתי להמשיך לכתוב.
קודם כל הקדמה שהיא תקדים את הסיפור. טוב? טוב.
עכשיו ברצינות
כתבתי את זה לפני יומיים, זה קרה לפני יומיים, ובכיתי בטירוף כשכתבתי את זה אז ניסיתי לכתוב מסודר ולא ממש הלך לי...
כשכתבתי נורא רציתי לשלוח את זה למישו אבל לא יכלתי לשלוח לבן אדם היחיד שהיה מבין כי הוא בן.
ואז נזכרתי בכן
אז ככה-
5 חודשים כבר לא בקשר עם אמא.
וצריכה דחוף חזיות. קניתי פעם אחת לפני מלא זמן.
ואין עם מי לקנות. לא אמא, אחות אחת לא בארץ, אחות שניה הלכנו לנסות היום- היא ממש לא התלהבה, אמרה שהיא לא מבינה בזה, בסוף הסכימה כי היא אחות גדולה כזו ותומכת בי בריב עם אמא ולוקחת אחריות.
אז אנחנו מסתובבות בקניון. והיא אומרת: "יש לך 4 ימים להשלים עם אמא כי אני רוצה שנלך איתה לקנות איפור לחג"
ואמרתי בשום פנים ואופן. לא רוצה. לא כדאי. נמצא פתרון אחר. קיצור.
אנחנו מגיעות לחנות.
המוכרת זקנה לוחשת מדברת לא ברור שואלת איזה מידה אני. ואין לי מושג. קניתי לפני שנים. מוצאת לי משו בסוף. אני הולכת מודדת, היא שואלת מחוץ לתא הלבשה איך זה, ואין לי מושג. לא יודעת מה חשוב. לא בטוחה איך אני מרגישה עם זה. לא יודעת להגדיר מה זה. יוצאת לאחותי ואומרת שכדאי שנקנה עם אמא. ואחותי לא מסכימה כי היא כזה להוכיח שאנחנו מסתדרות מצוין בלעדיה. ואנחנו באמת מסתדרות מצוין. אז אני עומדת שם מול המראה ומתחילה לבכות.
היום בבוקר חשבתי על איזה משו שעובר עליי ואני לא אוהבת את היחס של ההורים שלי אליו. אז ניסיתי לחשוב מה הייתי אומרת לבת שלי אם היא הייתה במצב כזה ולא הצלחתי. לא יודעת. אני שונאת את המילה אמא. זה עושה לי רע. אמא שלי היא לא דמות חיובית בחיים שלי. ואני עומדת שם בתא הלבשה כי אני צריכה אמא שיכולה להכנס להסביר לי מה ואיך. וכי אני פוחדת שלבת שלי גם לא תהיה אמא במצב כזה כי אני לא אדע. ואני שונאת את זה שאני צריכה אותה. זה לא סתם ריב. זה לא סתם שטות. היא באמת לא בסדר. וזה לא פייר שבגללה אכני מוצאת את עצמי במצב כזה.
כאן לא הצלחתי להמשיך לכתוב.
קוראים לה 'בלבן' והיא ברחוב עמוס אם אני לא טועה. מבחוץ תלויים חלוקים ופיגמות וכאלה. מקסים שם ממש והמוכרות מתוקות ומבינות!
)