כופף הפרי את הבדים
זו השעה המרגיעה
בה נרדמים הילדים
מן הבקעה אל הגלעד
טלה שחור ורך ירד
כבשה פועה, בוכה בדיר
זה בנה הקט אשר אבד
ריעות רוצה לקטוף את הירח
ודווקא על באמת
לא על בצחוק
ורק שהוא תמיד תמיד בורח
וזה שהוא יותר מדי רחוק
ריעות שולחת יד קטנה פצפונת
ואוטוטו תתפוס אותו מייד
ורק שהוא צוחק לה לקטנטונת
צוחק ומתגלש לה מן היד
קטנה אחת
פלומה
פקע ניצן בבוקר
שפתיים של חלב
רכות
עיניים נפקחות בחמימות
וריח של תינוקת
והבעות ואצבעות
ומתיקות
שלשות שירי הערש האהובים עליי. לשמוע אותם פשוט עושה לי נעים בלב
אה, בעצם יש גם את "כל הציפורים הלכו מזמן לישון"
אבל יש לי חשד עמוק שאמא שלי היא זו שהמציאה אותו ביום מן הימים
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
