את הלב
והוא ניתץ אותו לאלפי רסיסים
עד שהיא הצליחה לאחות אותם
לקח הרבה יותר מידי זמן
שהוא אמר לה שזה נגמר
שלשה ימים היא בכלל לא תפקדה
ועכשיו שהוא שלח הודעה
היא הייתה חייבת לומר לא
לא בגלל שהיא כבר לא אוהבת
אלא בגלל שהיא מפחדת
שבפעם הבאה הלב שלה
כבר לא יכול להתאחות...
מחכה לשקטאז אני מזכירה לעצמי לנשום
כי אני לא.
תזכורת לעצמי: לכתוב דברים ולשים לב שניסחתי אותם
נכון לפני שכבר אי אפשר לערוך...
לא כתבתי אתזה מספיק מובן...
זה יאבד את כל האפקט.
רציתי פשוט להוסיף תאריך יותר מדוייק...
מעבירים הרבה יותר מבמילים...
אבל צריך לזכור שזה רק לפעמים
ולא לסמוך כל כך על האדם שמולנו. לא תמיד כולם מבינים
זאת בדיוק הבעיה
מצד שני-אני לא חושב שיש לי באמת דרך
אחרת להעביר את המסר.
הכדור בידים של הצד השני עכשיו.
בברכה
כפיר
רק שקצת חבל
ואם אין מה לעשות אז זהו וזהו
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
