ופתאום גם אני מפחד
כמו עצים גם אנחנו גדלים
ועד ששלכת תגיע אלינו
רציתי כל כך להגיד
שאני מודה לך על זמן שנתת לי
להיות כל מה שרציתי להיות
ועל כל התפילות ששלחת לי
אני רציתי לומר לך רק כמה מילים לפחות

ופתאום גם אני מפחד
כמו עצים גם אנחנו גדלים
ועד ששלכת תגיע אלינו
רציתי כל כך להגיד
שאני מודה לך על זמן שנתת לי
להיות כל מה שרציתי להיות
ועל כל התפילות ששלחת לי
אני רציתי לומר לך רק כמה מילים לפחות

כשהמחשבות עוברות
בתחנות הראש מבלי לצחוק
כמו מתוך קדחת
זרם של מילים סתומות
שוטף את הגבולות בין כן ולא
אני רועד מפחד
הייתי פעם ילד השדה
אף פעם לא בוכה
ורוצה הכל לשכוח
לראות את העשב שגדל
איך נחל מתפתל
ובתוך חלום לשקוע
עכשיו אני לבד
אוחז ברגעים שנשארו
שעוד רוצים לגעת
רחוק מן השדה
אני עוד מחפש את השבילים
שאז גילה הנער
זה לא נותן מנוח
האם יהיה בי כח
אין לי דבר
אין לי אין לי דבר
מלבד אהבתנו
ואם אמצא הדרך
האם יהיה בה ערך?
בלי הכוכב
בלי הכוכב אשר מאיר את שמי חיינו
געגועים קורעים את מיתרי ליבי
בסוף היום
בקצה המסלול
מעברו האחר
של ההר התלול
כשאתה אוסף את השברים
מה נשאר בעצם?
רק כמה חברים
בתוך השחור
בלב הערפל
בעומקו הדומם
של הים האפל
כשאתה רואה את השקרים
מה נשאר בעצם?
רק כמה חברים
וכשנדמה
שאור היום
כבר לא ישוב אתה מבין
פתאום מה באמת חשוב
ויש בך רצון
ויש לך סיבה
לחשוב כבר על השיר הבא
מתוך הצל
מתוך המבוכה
נפשך וליבך
שוב מוצאים מנוחה
כשאתה חוזר אל השירים
ולוחם בעצב
עם כמה חברים
בתוך השחור
בלב הערפל
בעומקו הדומם
של הים האפל
כשאתה רואה את השקרים
מה נשאר בעצם?
רק כמה חברים
וכשנדמה
שאור היום
כבר לא ישוב אתה מבין
פתאום מה באמת חשוב
ויש בך רצון
ויש לך סיבה
לכתוב כבר את השיר הבא
בסוף היום
בקצה המסלול
מעברו האחר
של ההר התלול
כשאתה אוסף את השקרים
מה נשאר בעצם?
רק כמה חברים
..
הרוח והגשם
שוטפים תרחוב מלכלוך ומליון רעשים
ופעם עוד חשבתי
שאם אנסה עוד אצליח לשטוף אנשים
לרוץ ולצעוק
אתה שוקע בדמיון
במציאות על גבול השיגעון
ומחפש את האמת בתוך השקר
אתה פורח ונסגר
שוכח ונזכר
אתה בודד בעולמך המיוסר
שלא תיפול ותישבר
שלא תכאב יותר
במציאות האיומה הזאת
היה לאיש אחר
שלא יגידו שאתה פתאום נשבר
שלא תכאב יותר, שלא תכאב יותר
אתה בורח
בורח מהזמן
אתה בורח
אתה בורח
בורח רק שלא יראו אותך נשבר
שלא תכאב יותר
שלא תכאב יותר
אתה בורח
בורח
מהזמן
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול