התייעץ עם רבותיך. מה שאין מצב להתיר - אל תאכל, אבל השתדל לא למשוך לכך תשומת לב.

מה שאפשר להתיר - אכול כרגיל.

הרבה דברים אפשר להתיר בדיעבד גם למי שמקפיד עליהם לכתחילה.

בדוק את רגשותיך, שים לב שענייני האכילה שלך מגיעים מיראת ה' טהורה. אם יש שם איזה צד של להכעיס - פסח הוא הזמן לבער את השאור שבעיסה הזה.

ובאופן כללי, כל מי שרוצה לנהוג בנושא הלכתי כלשהו במידת חסידות, מעבר לשורת הדין - ראוי מאוד שיקרא וישנן את דברי הרמח"ל בראש מידת החסידות - למי ראויה החסידות ולמי לא, באילו מצבים היא ראויה ובאילו לא, באילו מצבים היא ראויה אבל נכון להסתיר אותה מהסביבה...

שלא נבוא להחמיר ונימצא מחללים שם שמים.

א) אתה שואל אם להוריד את הראש ולאכול. אם מדובר בחמץ גמור - אני מניחה שלא היית שואל. הרי אין שום צד להקל בחלה בפסח משום דרכי שלום, וזה ברור וידוע. אבל בהרבה דברים אחרים, שבכלל לא נחשבים חומרה (למשל קטניות לאשכנזים) - מפתיע לגלות עד כמה יש מקום להקלות לשם שלום בית. לא כאן המקום לפרט, ולא אני האדם לפרט, אבל באמת תמיד כדאי לקבל פסק ספציפי שמותאם לכם ולא להניח שזה אסור בכל מצב תמיד. ושוב - נשמע שאתה מודע לטווח הרחב הזה שבין לכתחילה לבין בדיעבד, אחרת מראש לא היית שואל.

ב) לצאת מגדרך כדי לתת הרגשה טובה - בוא נגיד שזו מידת חסידות, ואתה לא מחויב בזה. אבל ה' בוחן כליות ולב, והשאלה אם יש איזה צד של מצב הפוך. רק אתה יכול לתת תשובה לשאלה הזאת, כקוראת מהצד אני לא יכולה לשפוט. לכן אמרתי: בחן את רגשותיך. אם חמותך תראה שאתה לא נוגע במשהו ותתרגז או תקבל בכך איזה רמז למחאה שלך על הזלזול שלה - האם הדבר יגרום לך קורת רוח? מעט? או שתישאר לחלוטין אדיש לכך?

אם אין שום צד של רצון להוכיח משהו בכך שאינך אוכל, לא נראה לי שיש בכך בעיה. אף אחד לא מחויב לאכול את כל המאכלים בסעודה העשירה של ליל הסדר, ונורמלי שכל אחד יבחר לו כרצונו.

הדגש שלי הוא על כך שחשוב לבדוק אם אין גיוס של המצווה לדברים חיצוניים. את הבדיקה הזאת רק אתה יכול לעשות.

אם אין לזה אופי הפגנתי, ומשתדלים לא למשוך תשומת לב. וזה לא נעשה מתוך גישה שהמארחים חייבים משהו ומרעיבים.

אבל השאלה היא לא רק כפייה ויש עוד שיקולים, ובמקרה הזה יש עוד דברים שטעונים בדיקה, וכפי שכבר כתבו פה לשואל.

(אנחנו מהדרין והם רבנות)יש דברים מסויימים מאוד שלא, כגון חסה שאיננו סומכים שהיא ללא חרקים.לא להחרים חס ושלום. היא לא חייבת לך שום דבר. לא מתאים לך- אל תתארח. היא עושה עמך חסד שמארחת.כל שאתה יכול לעשות הוא להציע להביא חלק מהמאכלים ובכך גם לעזור וגם להביא לך מה שאתה מקפיד עליו.

אני לא מתארח אצלה כי נתקעתי בדרך והיא מצילה אותי. 

אני מתארח אצלה כדי לגרום לה קורת רוח מהנוכחות של הבת שלה ושל הנכדים שלה. 

אני זה שעושה איתה חסד. 

ובמקביל גם היא משתדלת בשבילי להכין אוכל טעים ולהנעים לי את השהות. 

אבל ברור שאני עושה איתה הרבה יותר משהיא עושה איתי.

אבל אני בכלל לא מדבר על שורת הדין. 

אתה חייב בכבודה של חמותך, ואתה צריך להעריך אותה שהיא מארחת אתכם. זה לא דבר פשוט לארח את הילדים והנכדים (והחתנים...), גם אם זה גורם לה הנאה בסופו-של-דבר.

אולי אם תעריך אותה ואת מאמציה, גם היא תעריך אותך ואת הקפדותיך.

ומצטרפת לאלה שאמרו להבליע את העניין שאתה לא אוכל דברים מסוימים. גם אנחנו עושים כך.

אתה עושה חסד רק עם אדם אחד כשאתה מתארח שם וזו אשתך

גם אני הייתי טמבל כמוך שחושב שכשהו לא יגיע לחמות הוא יעניש אותה אבל מהר מאוד האוירה בבית שלי העכירה

צא מהסרט שלך אתה חייב לאשתך את הביקורים האלו 

בקשר לאוכל אתה לא חייב לאכול הכל 

מרק חלה וסלטים בהחלט סוגרים פינה של ארוחות שבת פעם בחודש בכדי לתת שלום בית

אל תקל בכשרות תחמיר בשלום בית

ו..... אתה חייב לה כיבוד אב ואם חמיו וחמתו זה סניף של כיבוד אב ואם מה נתקעת על כשרות כאן נגמרת היראת שמיים שלך?

סליחה שהייתי ישיר פשוט גם אני הייתי טמבל כזה וברוך ה היום המצב בהרבה יותר טוב כי שיניתי תדיסק הדפוק במח שלי

בהצלחה בשינוי בגישה

חסד - ברור שהוא עושה איתה הרבה יותר משהיא עושה איתו, כפי שהוא הסביר בטוב טעם ודעת.

כיבוד הורים - המצווה היא על אישתו ולא עליו.

אז ברור שהוא חייב לכבד אותה בלי קשר, וברור שצריך יחסים תקינים וטובים. אבל צריך גם לקרוא נכון את המציאות ולא להיות מדומיינים.

אלא אם היא מוכנה מצידה שהוא (ואשתו וילדיהם) לא יגיעו לבקר לעולם, והיא בככל עושה טובה שהיא מארחת אותם. אבל בואי נאמר, זו לא בדיוק המציאות הנפוצה.

זה לא אומר שצריך שיהיה שיח זכויות ו"מגיע לי", אבל כן צריך להיות ממוקמים נכון במציאות, ומשם לבחון את הדרך הטובה שיבור לו האדם.

בכל מקרה, כזכור הדיון לא מדבר על פגיעה ועלבון, אלא העכרה קלה ביחסים.

לכאורה גם מול ההורים הדיון הזה רלוונטי.

אגו ותו לא.

אתה לא יכול לחתום על ההנחה בסוף השורה התחתונה.

קשה לי מאוד לאכול מאכלים שלפי הרב שלי הם מותרים בדוחק גדול מאוד

למה אני צריך להידחק ולאכול אותם?

היא עושה מעשה מאוד לא יפה, האם לא יהיה ישר יותר שאעמוד על שלי?

לא בקטע של הכבוד, 

אלא בקטע ההלכתי, למה להדחק הלכתית אם היא עושה את זה בכוונה?! למה שזו לא תהיה בעיה שלה?

אם התשובה הכנה היא "כי חשוב לי לקיים את דבר ה'" - אז אין מקום לשיקולים של הצד שלה, אם היא מזלזלת או עושה מעשה לא יפה וכו'. לכל אלה אין מקום בשיקול הלכתי שבא לשם שמיים. חשוב מה היית עושה במצב שלא היו לך שום טענות כלפיה - רק אז השיקול שלך יהיה נקי.

אם התשובה הכנה שונה, אז מצוות הן לא קרדום לחפור בו, ואסור לך לגייס את העניין של הכשרות למאבק מול החמות. זה חילול ה'.

ואגב ברור לגמרי כמה קשה זו התחושה שמזלזלים בך. אין ספק, זה ניסיון קשה!

אתה לא חייב ללחוץ יד של אישה המושטת אליך, אבל אתה צריך לדאוג לכך שהיא לא תובך.

אתה לא חייב לאכול כל מה שמוגש לפניך, אבל אתה צריך לדאוג שהמגיש לא יובך. 

אתה יכול להסביר מראש שנקטת על עצמך חומרות. בצורה מנומסת ונעימה. בלי לרטון ובלי לגעור.

או לאמץ זהות של טבעוני שמתנזר ממגוון עצום של מאכלים בגלל מה שעובר עליהם בדרך לצלחת. 

או דיאטה סלקטיבית, או מטעמי פסאודו-רפואה (בלי חסה כי יש שם המון ריסוס, בלי עוף כי יש שם המון הורמונים ואנטיביוטיקה, בלי חלב נוכרים כי יש שם המון נכרים וכו')

כדי לעשות את זה היטב כדאי להיכנס לאתר של כאלו וללמוד את המסרים שלהם, וגם אז להביע אותם רק בצורה שלא מגעילה או פוגעת באחרים. שזה אומר לא לדבר על זה בזמן האוכל כלל.

ומוטב להחשב שוטה מאשר לאדם מעליב ומזלזל. ועם קצת אלגנטיות גם שוטה לא תיחשב.

 וכל הכבוד שאתה מתייעץ עם העולם ולא נוקט בדרך בעייתית לבדך. זה דווקא מראה שאתה לא אגואיסט אלא רק מחפש את הדרך הנכונה. שיהיה בהצלחה

תביא מאכלים לפי טעמך ודרישותיך עבור כל המסובים. כך, גם תתרום למאמצי חותנתך וגם תאכל מה שתרצה. מה שאינך רוצה על תאכל ואל תעשה מזה עניין. מה שחשוב זה שלום בית בינך ובין אשתך ובינכם ובני משפחתה.

אתה לא נשמע אחד שנמצא במטבח...

בתור אחת שנמצאת שם באופן קבוע אני אומרת לך שלקנות אוכל א' בהכשר אחד לבן הזה ואוכל שני לחתן זה באמת בלגן.

והשיפוטיות שלך כלפיה ממש מקוממת.

אתה מדבר מעמדה מתנשאת (קראתי את כל התגובות!)

"והיא לא מתחשבת בזה, לא כי קשה לה ולא כי היא לא מבינה
אלא סתם כי לא בא לה מעצלות וזילזול"

יש כאן מציאות שהיא סתם מזלזלת, אז אני לא חושב שאני אמור לצאת מגדרי כדי לתת לה הרגשה טובה

אני מתארח אצלה כדי לגרום לה קורת רוח מהנוכחות של הבת שלה ושל הנכדים שלה. 

אני זה שעושה איתה חסד. 

מזל שאתה לא החתן שלי!!! 

מסתכל מלמעלה על הכשרות, מזלזל במאמץ שעושים כדי לארח אותך... מזל שיש לך רב שעליו אתה יכול לתלות את ההתנהגות המכוערת הזו. 

קצת קשה להתייחס בלי לדעת איזה הקפדות כשרות מדובר, ובלי להבין באמת את המציאות לאשורה.

בדיון ההלכתי - יש דברים שנדחים מפני פגיעה באחרים (גם לעצבן זה לפגוע), ויש דברים שלא נדחים. בכל מקרה, הנתון של הפגיעה שלה בך לא רלוונטי לעניין.

בדיון הרגשי-חברתי - חסרים נתונים בתיאור המקרה. אבל בהתאם לתיאור שלך, נראה לי שיש מקום להפגנת רצינות מסויימת.

ושמואיל בטובך להביא איתך את נכדיה  מעידה על כך שעיקר הבעיה היא בגישה מאד לא הוגנת ולא הגונה מצידך.

כדאי לשבת עם רב ולחשוב טוב מה לתקן ואיך לשנות גישה. באמת באמת זה יותר חשוב מאי אכילת הכשרות הנמוכה משלך.

כשהגישה תשתנה ותבוא לקראתה עם כל הלב- כולכם תרויחו ובעיקר אתה ואשתך וגם הילדים יחוו משפחתיות בריאה יותר.

אפשר לבוא עם כל הלב, ועדיין להבין שאני עושה חסד עם חמותי (ועם אשתי) כשאני בא לשבת, ולא להיפך.

זה הוא חייב לה -על כל השנים שגידלה את אשתו, על זה שהיא מארחת אותו ואת משפחתו,על זה שהיא מזכה אותו בכיבוד הורים ובכלל...

אבל לגבי אירוח - אם ניקח מושגים מכלכלה: יש כאן שאלה של ביקוש והיצע. יש כאן שני גורמים שהאירוח הזה הוא אצלם מוצר בחסר - החמות והאשה. הבעל הוא בצד של ההיצע. תמורת השירות שהוא מספק, הוא מקבל אירוח חם, אוכל טעים וכו', אבל האירוח עצמו זה משהו שהוא נותן ולא מקבל.

המושגים "קבלה" ו"נתינה" נמדדים בכמה רבדים. אתה הצגת את הרובד הפנימי- הנתינה/קבלה נמדדות לפי הרגשת החסר.לפי דבריך,אם את החמות לא היה מעניין שהם יתארחו-לא הייתה כאן נתינה,בבחינת:"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני,עושה העני עם בעל הבית. בסדר.

מה עם הרבדים הנוספים? כמו הרובד המציאותי-פיסי- מי כאן מקבל אוכל/שתיה/לינה?. הרי אם ניקח את הדוגמא של בעל הבית והעני,הרי סוף סוף מי מקבל את שכר המצווה?-בעל הבית.

בנוסף-אשתו כגופו-מעצם זה שההתארחות גורמת קורת רוח לאשתו-כבר הוא חייב לחמותו-זה כבר מאזן את הקבלה/נתינה.

ואני-רק הערה: אם אדם רוצה לשמור על שלום בית -שיניח לתורת הכלכלה -היצע וביקוש להישאר בעולם המסחר -שם מתאים לתבוע זכויות במאזני פלס. אותנו התורה מחנכת שבמשפחה לא מסתכלים מה "חייבים לי",אלא מה אני חייב..וכאן,אם כבר מדברים על חובות,-זווית ההסתכלות וה"לפנים משורת הדין" הן לא רק זכות אלא גם חובה!

ברור שלא צריך למדוד את הדברים רק על פי זה, אבל כן צריך לזכור שזה הבסיס שממנו אני בוחן מה אני חייב. קודם כל אני מתמקם נכון במציאות, ואז אני מתקדם משם לדברים שמעבר לשורת הדין.

זהו גם יסוד מוסד בהלכה. יש עיקר הדין ויש החמרות. אם יש בלבול במושגים זה יוצר עיוותים גדולים (יעויין באריכות במסילת ישרים פרק כ').

לדעתי אתה צריך לבדוק טוב  את עצמך לפני שאתה מנסה לתקן את חמותך. הצעד הזה ממך נובע מתוך בעיה אצלך ולא אצל חמותך.אל תהיה צדיק הרבה.

מזה מזלזלת ברמת הכשרות שלך?

עצלות- זו הגדרה שלך.. מנין אתה יודע מה מניע אותה?

יש נשים שכן מבינות, וזה לא דורש מהם הרבה ובכל זאת מעדיפות ללכת על דברים שהן מכירות..

אין להן כח להסתבך עם כל דקדוקי הכשרויות למינהם (איני מביעה דעה כמובן על כך. רק מתארת מציאות)

זה נחשב בעיניך זלזול.

זה לא תמיד כך

היא לא חייבת לך דבר. אתה מתארח אצלה. לא יאה לך?!

מוזמן להתארח ביום חול שבו הבעיות הללו פחות נפוצות ואפשר איכשהו להסתדר/ לצמצם הגעה בשבתות/

להגיע עם אוכל מוכן לשבתות. יש כאלה שזה יתקבל עליהן יפה, כי זה נראה שהאוכל שהובא נועד להקל עליהן

ותמיד נחמד להגיע בידיים שאינן ריקות..

אתה רק מצפה למצוא כאן אישור להתנהגותך

ואתה מבין שהמחיר הוא "העכרה קלה" זמנית.

למעשה אתה יכול להמנע מהאכילה גם בלי לפגוע

ואפילו להמציא תירוץ

אבל הרמז יהיה שקוף למדיי

אם אמנם תוכל להתנהג בחוכמה ובטקט

ולא לרדת מילימטר מהסטנדרטים שלך

ולהיות עקבי, אני נוטה להסכים.

כשאתה אומר מזלזלת אני מבין שניסית לדבר איתה

ובכלל האם חמיך בענין?  

היא לא מנפה קמח אז אנחנו פשוט לא אוכלים את העוגות שלה... מתרצים תירוץ שלא בא לנו וזהו....

ולגבי דברים אחרים שאנחנו יודעים שהיא לא מקפידה, שאלנו רב. אם אין דרך אחרת אנחנו אוכלים, זה לא טרף.... ועם הזמן אנחנו פשוט באים פחות ומארחים אותם יותר....

אם יש חשש פגיעה אז אוכלים. כי בסופו של דבר אחוזי הנגיעות נמוכים.

שאנשים עונים מתוך קבלה מוחלטת של הנתונים שבשאלה, למרות שהם נראים הסתכלות סובייקטיבית של השואל, ובמקרים מסויימים אפילו קשה להניח שהיא נכונה.

אם יש שאלה "בעלי/אשתי תמיד כועס/ת בלי שום סיבה, ואני מתחשב/ת בו ועושה כל מה שהוא/היא רוצה, האם להיות כנוע/ה ורופס/ת, או להגיד עד כאן?"

רוב הסיכויים שיש איזה סיבה שגורמת לכעס [לא חייב להיות סיבה מוצדקת, אבל סיבה], ויכול להיות שיותר יועיל לשואל לנסות לבחון את הנתונים שבשאלה, מאשר לקבל את התשובה שהוא מצפה לה על סמך הנתונים.

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....