שלא תעני תמיד את התשובה.

כשהוא שואל למה את יכולה לענות:

מה אתה חושב? 

למה לדעתך כך וכך?

בוא נראה אם אתה מצליח לחשוב על תשובה נכונה.

תתפלאי לשמוע שהוא יצליח למצוא תשובות מוצלחות ויחסוך ממך...

כאשר לי נמאס לענות, אני עונה לו בשיר עם חיוך: ''למה ולמה רבות עוד שאל, זה אודי חמודי הוא בן אביטל''...

כשיש לך כוח, כדאי לנסות לענות באריכות, לספר, להרחיב מעבר למה שהוא שאל. את תבחרי לאן להרחיב, לפי מה שכיף לך לפטפט עליו. לספר על התהליך שעוברת הקצפת בהקצפה, או על סיפור מצחיק שקרה לך פעם עם קצפת של עוגה, או לאיזו יום הולדת מתוכננת העוגה הזאת ומה עוד מתוכנן באותו יום הולדת - העיקר שיהיה משהו שתיהני לדבר עליו. ואז לבדוק - אם זה מספק אותו, אם זה מוציא אותו מהשבלול של השאלות. יש ילדים כאלה וילדים כאלה.

בכל מקרה, בין אם את ממשיכה לענות לו בפינג-פונג ובין אם את מרחיבה, כשלא מתאים לך יותר - פשוט עצרי. "זהו חמוד, התעייפתי משאלות". הוא חוזר ומקשה - את חוזרת על המנטרה. בלי האשמה, בלי כעס - פשוט התעייפת, ואת שומרת על זכות השתיקה. גם לאמא מותר

כמעט כל ילד עובר את "גיל השאלות", וגיל שלוש זה ממש קלאסי.

יש להורים כל מיני דרכים להתמודד עם השלב הזה, וכך או כך - בסופו של דבר עוברים אותו.

כדאי למצוא דרך התמודדות טובה ככל האפשר, ששני הצדדים ירגישו איתה בנוח - אבל זה בגלל ההווה. מה שאנחנו חיים עם הילדים זה תמיד ההווה, ותמיד כדאי לדאוג שההווה הזה יהיה זמן טוב, חיובי, חינוכי... לא כדאי לחיות בחרדה מהעתיד.

מה יותר גדול מליון או מליארד

מה יותר גדול פיל או פעלה

מי יותר צדיק משה רבנו או אברהם אבינו

.

.

.

.

את לא מבינה מה אני עובר ביום יום

לענות בנחת ורצינות..

זה ממש יופי...

הוא גם מתענין - וכנראה גם מוצא בזה צורה של "שיח" עם אמא.

אז כדאי לענות, וכדי להימנע מ"אריכות" יתרה - כשזה אכן מוגזם (לא תמיד) - אפשר כשרואים שזה מתגלגל בכיוון, להגיד: בוא אסביר לך.. ולהסביר על כל הענין, מעבר לשאלתו. יש סיכוי שגם יעשיר את עצמו כך, גם יקבל סיפוק לרצון לשוחח וגם "ייפסק הרצף" המוגזם..

למשל: למה זה מתוק? בוא אסביר לך. כשעושים עוגה, רוצים שהיא תהיה טעימה. שתשמחו. אם לא שמים סוכר, אז היא לא מתוקה ולא טעימה. מה עושים? שמים.. (הכי טוב לתת לו להשלים. על עצמו כבר לא "יקשה").

כמו כן, אם רואים שמוגזם, אפשר לומר. חכה רגע, אני גומרת ואז אספר לך סיפור. אני רק צריכה רגע לגמור משהו. העברת אותו למשהו אחר, והוא יודע שעוד מעט יש משהו מענין לשמוע..

ויש עוד דרך: למה שתהיה טעימה?  למה אתה חושב שצריך שתהיה טעימה?...

למה את עייפה?  מה אתה חושב מתוק, למה אמא עייפה?..

הוא יענה בעצמו, זה יזעור לשכל שלו. ויפסיק את רצף-השאלות באותו רגע.

לפעמים אפשר להגיד "מה אתה חושב?"

או להחזיר לו בשאלה אחרת. ככה זה מעביר אליו את העניין.

ועל כך נאמר "חוסך שבטו , שונא בנו". חוסך שבטו - שבט לשונו - כלומר , את צריכה סבלנות , וכן , לענות על כל השאלות , פעוטות כגדולות , לענות בהרחבה , להכנס לראש שלו , שלא מבין הרבה ניואנסים ומטבעות לשנון , ולפעמים להגיד : " ככה זה ". צרות של עשירים לדעתי . 

אם זה מעצבן , אז הבשורה הטובה , שזה יעבור (לקראת גיל 30 , אולי). בכל מקרה בגיל 10 הוא כבר ישאל אחרים . 

כשהוא שאל שאלה עניתי בשאלה כדי שהוא יענה את תשובתו. 

אבל תשובתו לא הייתה מספיק נכונה לשאלתו. 

אז בסוף עניתי לו את תשובה לשאלתו : "למה" 

אז עדיין אני נמצאת בלמה.. ועונה שאלה "מה דעתך?" תשובה לא נכונה כ"כ (יש מקרים שכן עונה נכון.) 

ואז בסוף עונה את תשובתי לשאלתו .. 

אז להמשיך לענות? או לשאול בחזרה, אבל אז מקבלת תשובה לא מספיק נכונה ואז זה קצת מסבך לי ולו את השאלה..

מקרים שקרו:

הבן: אמא, מה זה למעלה בשמיים?

אמא: זה ירח.

הבן: אני רוצה ללכת לשם..

אמא: חחחח זה רחוק מתוק שלי.. 

הבן: למה?

אמא: "מה דעתך", למה זה רחוק?

הבן: "כי זה מסוכן" ... 

אמא: ??? (תמההה.) 

עכשיו שאלה: 

למה הוא ענה לי "כי זה מסוכן" אבל זה קשור לשאלה "למה זה רחוק"? 

מקרה ב'.

(אנחנו הולכים בשדרה כאשר יש איתי ילד בן שנה וחצי שמחזיק לי יד שמאל והולך . ועגלה ביד ימין שלי. אז קצב ההליכה איטי. לעומת זאת הגדול בן שלוש וחצי אוהב לרוץ אז חשש שלי שלא יילך רחוק שלא אאבד אותו.) 

אמא: מתוק שלי, אני מעדיפה שלא תלך לשם..

הבן: אמא, למה לא ללכת לשם?

אמא: אני מעדיפה שתישאר קרוב אלינו כדי שאראה אותך מקרוב 

הבן: אה טוב אמא אני לא הולך רחוק.  נכון זה מסוכן? 

אמא: (???) (אין כ"כ חשש של סכנה בשדרה הזו. אין שום קרבה לכביש. אבל הסכנה היחידה זה לאבד אותו.) 

אז כשהוא שואל נכון זה מסוכן?

אני עונה לו: כן זה מסוכן. (מסוכן שהולך רחוק מחשש של איבוד)

הבן: "למה מסוכן?"

(אני כבר מיואשת.. ולא עונה ) כי פעם עניתי לו מחשש איבוד וכו.. ולא הבין מה הכוונה. לא יודעת איך לפעמים לגשת אליו. 

הבן: "כי יורד דם"?

כבר כאן ענה או שאל תשובה לא עניינית לשאלתו.  כי בעצם ההשלכה של המילה מסוכן- ויורד דם זה מתאים כאשר מדובר, בסכין חיתוך.

אם ילד נוגע בסכין, זה מסוכן! ואז עלול לרדת דם!! הגיוני? נכון!

אבל ילד שהולך רחוק זה מסוכן! אבל... למה זה מסוכן מחשש ל.. איבוד

אבל אם הילד יילך רחוק זה מסוכן אבל לא יירד לו דם.. 

וכל זה העלתי חזרה כי אני חוששת לתת לו לענות לבד שמא ויענה תשובה לא כ"כ קורה וזה עלול להטעות אותו.

ואולי, אני טועה וכן שיענה בעצמו כדי שיהיה לו סוג של  התמודדות? או ביטחון עצמי? 

תודה לעונים.

[ומכל מקום אפשר לראות מהיכן הבן לקח את ה"כישרון הפלפולי" שלו...]

קודם כל, לא אסון אם ילד עונה תשובה לא הכי מדוייקת.. כך הוא גם לומד לאיטו מה זה תשובה על הענין. מה שאת יכולה לעשות, זה "להסביר לו" את כוונתו.

למשל: "למה זה רחוק" (שאלה כזו אגב, את לא יכולה לשאול אותו. יישמת מופרז את הכלל שהציעו.. אפשר לשאול שאלות שיש סיכוי שיוכל לענות. "למה זה רחוק", אין סיכוי..) - ענה, "כי זה מסוכן". "אתה מתכוין שאם נוסעים רחוק לבד זה יכול להיות מסוכן אם לא מכירים את הדרך - נכון. והירח הוא באמת רחוק. הוא לא מסוכן - סתם רחוק"..

ההקשרים ההגיוניים שלו לא מפותחים. אז כשהוא לא יכול לענות על שאלה כזו, הוא עושה את הקישור שידוע לו ל"רחוק" - מסוכן. כנראה שמע משהו כזה.

אותו דבר מה שאמר על הדם. את מצפה שהוא יענה על השאלה באופן הגיוני, ו"מתפלאת": נכון שיש קשר בין דם למסוכן, אבל ללכת לאיבוד זה לא קשור..  אבל הילד, שלא קיבל תשובה למה מסוכן ללכת רחוק - ענה מה שזכר ש"מסוכן". מבחינתו אין בעיה "לקרב את הרחוקים", יש לו "אמונת חכמים".. אמרו פעם שדם זה  מסוכן, אמא מסכימה שללכת רחוק מסוכן - אז כנראה יכול לרדת דם.. לא כ"כ חשוב לו באמת המציאות. העיקר "יש תשובה". פחות חשוב כמה מבין בדיוק...

אז מה שאת יכולה לעשות: א. להסביר לו מה הוא מתכוין. אבל לכתחילה לא לשאול אותו על מה שאים סיכוי שידע. אלא אם כן שאל כ"כ הזוי, שזו הדרך היחידה "להיפטר". ואז, תשמעי בחיוך. לא קרה כלום..

והדרך הנוספת היא, פשוט לענות - כמו שהוזכר לעיל - בפירוט מראש. סיפור דברים מעבר למה ששאל.

כשהוא שאל למה על התשובה של "זה רחוק" הוא לא התכוון לברר את הסיבה, רק שהוא לא ידע לבטא את אכזבתו.

כמו כשאמא לא מרשה משהו וילד שואל "למה?" ממש לא תמיד צריך "לתרץ" לו את הסיבה.

מה דעתך על כיוון שיחה כזה:

הבן: אני רוצה ללכת לשם..

אמא: חחחח זה רחוק מתוק שלי.. 

הבן: למה?

אמא: אתה רוצה ללכת לשם?

הבן: כן. (הרי כבר אמר שרוצה ללכת לשם...)

אמא: אבל זה רחוק?

הבן: כן.

(אם הילד בשל: אמא: אתה מאוכזב? (או עצוב אם הילד לא מספיק מבחין ברש המדוייק)

הבן: כן.)

אמא: אפשר לגעת בירח?

הבן: לא.

אמא: אפשר לגעת בכוכבים?

הבן: לא.

אמא: למה? 

הבן" למה?

אמא: כי זה רחוק.

אמא: במה עוד אי אפשר לגעת?

הבן: במה?

אמא: בעננים אפשר לגעת? תנסה.. במה עוד אי אפשר? (להמשיך לתת דוגמאות שיותר קל לן לקלוט כמו מנורה ברחוב, עץ גבוה וכד', באיזשהו שלב הוא יקלוט את הרעיון ויתן דוגמאות משלו גם אם לא הכי קשורות...)

אמא: למה אי אפשר? כי זה רחוק.

אמא: במה כן אפשר לגעת?

הבן: במה?

אמא: (כמה דוגמאות...) במה עוד אפשר לגעת? 

הבן: בגדר.

למה אפשר לגעת? כי זה קרוב.

אמא: בוא נראה מי ראשון נוגע בגדר...

ככה ממשיכים את המשחק עם כמה דוגמאות...

הרווחת ללמד אותו עוד מושג מופשט של "קרוב" ו"רחוק".

ניתבת את השיחה ממקום "מנדנד" למקום תורם.

הרווחת פעילות ותעסוקה.

פירטת לי ברור תודה!

אהבתי את הרעיון. 

יש לי בן שאוהב את הסגנון שכתבת ואוהב מאוד ללמוד. 

ובאמת זו הזדמנות ללמד אותו קרוב ורחוק..

תודה!

בין זה שהירח גבוה למושג "מסוכן" -

כי מן הסתם כשהילד טיפס פעם למקום גבוה אמרו לו שזה מסוכן,

אז נשמע שהוא עשה בראש את הקישור בין שני הדברים.

לפעמים צריך לנסות לרדת לסוף דעתם... הגיון של ילדים קטנים זה דבר חמוד

כמעט הכל אפשר להסביר במילים שהם מבינים,

בוודאי שלא הכל הם באמת מבינים אבל (לפעמים) עצם העניין שהוא קיבל מאמא תשובה מפורטת - מניח את דעתו.

אהבתי מאוד ההצעות כאן לפתח את השאלה לשיחה שבה הוא צריך גם לחשוב, וגם לענות על שאלות איתך

כך על הדרך את גם מרוויחה שהוא לומד איך לנהל שיחה של גדולים.....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....