בבקשה!!

כבר אחת אחר חצות העיניים רטובות 
המטפחת מזיעה מהדמעות 
ובחוץ מהשכן החתול שוב מיילל 
אם תקשיבו הוא כמוני מתפלל. 

אני מביט מהחלון ואנשים בתוך בלון 
שעפים להם לאן שרק אפשר 
ומרחוק לי מנופף החתול שהתעייף 
כי הוא נמלט משיניו של העכבר. 

כי כואב לנו כואב, הלוואי שרק הלב 
העולם הזה פשוט נהיה מוזר 
אנשים רודפים היום אחר הצל של המחר 
מי בעצם החתול, מי העכבר. 

כי כואב לנו כואב, הלוואי שרק הלב 
העולם הזה כבר לא מה שהיה 
מגישים לנו שלום בצלחת של אטום 
ושיהיה בתיאבון תודה רבה. 

כבר אחת אחר חצות אני שומע חדשות 
העכבר משיט היום ספינת שלום 
ובה כמה מוצרים, ברזלים וסכינים 
והחתול שוב מלקק את הפצעים. 

כי כואב לנו כואב... 

כבר אחת אחר חצות הכנתי עט וניירות 
כותב מכתב לאלוקים שלי יקר 
אנא שמור כאן על הכל, תחזיק היטב שלא ניפול 
ואל תשכח את החתול והעכבר. 

כי כואב לנו כואב...

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול