זה התחיל בפסטיבל אביב בקריה. הכוכבים של גאליס ושכונה רק מחר בבוקר ואני לא אהיה כאן היום היו רק אנשים מוזרם כאלה. אבל הכנתי עם אבא ועם תהילה לוכד חלומות והיה נחמד בסך הכל. גם כמעט קניתי שני ספרים אבל לא היה עליי כסף וגיליתי שחזרתי להיות היצור הבוכה של פעם. הבכי של ליל הסדר כנראה החזיר לי את זה. ואז חזרנו הביתה לארוחת צהריים טעימה נורא של מרת כתום, אטריות של פסח וקניידלך, ונסענו למפגש משפחתי. וזה לא יהיה כמו המפגש של מחר, סבא סבתא וכל הבני דודים. זה היה סבתא רבתא שלי עם כל הילדים שלה( שבעה), כל הילדים שלהם (מתחיל משלוש ונמגר בלך תספור) והמוני נינים קטנים. ואני הייתי הנינה הכי גדולה. לא הכתרי שם אף אחד אבל לפחות היה נוף יפה. ואז רצינו לנסוע הביתה ובן דוד שלי החמוד, בן כמעט שלוש, נעל את עצמו באוטו, הוא חגור והמפתח על הרצפה. המפתח הנוסף נמצא בבית במרחק של שעה נסיעה בערך. אולי קצת פחות. אז אמא שלו נסעה להביא את המפתח ובינתיים מליון אנשים ניסו לפתוח את האוטו. והמסכן, בהתחלה צחק והיה לו נחמד אבל כשכבר היה חושך הוא בכה נורא בסוף הצליחו לפתוח. שעה אחרי שהוא נעל את עצמו. ואז נסענו הביתה והנה אני כאן. ומחר יש את המפגש המשפחתי ובערב הופעה של יניב בן משיח. נחשו מי לא הולך? אני! העניין הוא שכיוון שזה בפארק קרוב לבית אני הולכת לשמוע הכל |נאנח| למישו יש אוזניות טובות?

אה, והם החליטו לפתוח ווצאפ של כל המשפחה המורחבת ההיא

החלק הכי קשה היה שכבה לי הפלאפון באיזשהו שלב

עברנו לסוג של ערב?

המון המון אנשים כאלה בבת אחת, אבל הרגשתי דווקא בסדר. אפילו נחמד.

קר לי נורא נורא

בא לי שיעטפו אותי ויאהבו אותי ושוקו. אני נורא רוצה שוקו חם

אז מהיר ועצבני. סינדרלה. מורדים.

בא לי שיגיע החופש של שנה הבאה. אני כבר בעז"ה אהיה עם רישיון, ואז יום אחד שכולם יהיו בבית אני אקח את האוטו ופשוט אסע לאנשהו.

זה קשה, קשה נורא

וגם עצוב

ושמח?

ככל הנראה לא

וכל היום השיר הזה תקוע לי בראש ואני מכירה רק ורה אחת ממנו

וזה מזכיר לי שאני צריכה לראות את המקורי

קייט בלאנשט או הלנה בונהם קרטר? ברור שהלנה! יש לה שורשים יהודיים והמשפחה שלה חסידי אומות העולם. אז מה אם קייט בלאנשט הוזכרה ברחוב ג'אמפ 22

זה היה מצחיק

ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה

|נושם|

זה מוזר. אני לא מצליחה להבין. זה סגנון כזה כמו שלו אולי |מהורהר|

אני כל כך מתגעגעת אליה. זה מוזר. אולי כי היא בלי פלאפון

ובכלל.

ראיתי היום ספר של דויד גרוסמן. הגן של ריקי. הוא כתוב כמו מחזה, והיה אחד הספרים שרציתי לקנות, יחד עם הכלה משו של אברהם ב. יהושע וטיול שנתי של לוידת מי. סופרת ישראלית אחת. וגם ספר של מיכל שלו. מישהו מכיר אותה?

אבל אחד הספרים שאני הכי צריכה זה שירה של ש"י עגנון

הוא אדם מעניין. היה. איזה ספרים יש בעשירייה של צומת?

הוא היה בחזקת נעול באוטו

מעניין, מוזר, מפחיד

אולי כמו מגנט, זהו

מגנט. מעניין. אני כל כך כל כך מבולבלת. כל כך תלושה. מי יכול לעסור לי בכלל עכשיו? זה... קשה כל כך

נחל שוצף זה דבר יפה כל כך. להציל ממנו ילדים זה כבר יותר מסובך

תהיה לי גינה ענקית. ענקית. בגודל של חצי ירושלים אולי

ירושלים. לא הייתי בירושלים כבר כמעט שבוע, זה לא קרה לי הרבה בחצי שנה באחרונה. אני אהיה שוב בחמישי לכמה שעות, ובכל זאת

ואמא לא מרשה לי ללכת לשם ברביעי זה אומר שגם בטח לא לפתח תקוה, אם לא לירושלים

סליחה. באמת.

אתמול מה זה היה? רגעים מוזרים כל כך. זו האמת שפספסתי

פרק תשע עשרה של גות'האם |מילל|

אבל אני הולכת להתחיל אנימה. קימיסמה קיס. משו כזה. שלוש עשרה פרקים בעונה הראשונה, שתים עשרה בשניה. אנימה יפנית. אני הייתי הכי נגד אבל כשלומדים יפנית צריך להשקיע. והאמת שזה נראה נחמד. אולי אני גם אעז להתחיל את אינויאשה יום אחד

המון שירים חדשים

קר לי. קפוא לי. וואי

וזהו. יום נעים שיהיה לנו

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.