הצילו
בוקרבוקרבוקר
ושוב המילה הזו. ושוב להיזכר בכול.
ואז 
אבא, מה יהיה?
די כבר די
אני כל כך כל כך רוצה. למה אי אפשר להבין את זה?
חוקים מטופשים
מה יותר גרוע אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה שעכשיו גרוע
מחשבות זה מעניין.
וכמה חלומות מנופצים 
הכל עומד על כסף
אבל בבסיס הכל הכישרון
ולמה לא להתייחס?
שתיקה
הצילו
(מעניין כמה שהוא נוכח
וכמה שהוא ממלא
ושוב המילה הזו
רעה)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
