בעיה של אדם שאינו משתלט על עצמו בעידנא דריתחא כראוי.

זה יכול לקרות גם לאנשים טובים, אבל בהחלט צריך לעבוד על זה.

לכאורה, קודם כל ראוי שאת תדברי עם האחים האחרים. באופן מכבד. משהו בנוסח, אבא הוא אדם יקר, אבל אנחנו רואים שבעידנא דריתחא קשה לו להשתלט ואמא יוצאת משופלת ומתוסכלת. אז בואו לפחות אנחנו, בלי לגרוע מילימטר מכבודו מצידנו, ניתן לאמא יחס חם, חיובי, בלתי מותנה. מעריך. להגיד לה את זה. שתדע ש"שווה".

ואם אימך שופכת את מר-ליבה לפנייך, אולי תגידי לה: אמא, הרי סה"כ יש לכם הרבה רגעים טובים וגם הערכה - אז קחי את הזמנים האלה כמו התפרצות של וירוס. אל תחשבי לרגע שזו "את". וחכי שזה יעבור.

[ואם היתה הזדמנות שגם אביך ידבר איתך, יש מקום לומר לו שמאד מעריכים ואוהבים - אבל רואים שקשה ההשתלטות במקרה של כעס. ושזה מכאיב לכם וכואב לכם על אמא, על אף שיודעים שהוא מתחרט. כלומר - הכל בכבוד.  ושאולי כדאי בכ"ז לבקש איזה "ייעוץ" ספציפי לזה. כמו שהולכים לרופא לבקש כדור על משהו]

בהצלחה. יישר כח גדול על הרגישות והכבוד.

שזה "וירוס"...

נכתב שכך היא יכולה להציע לאמא שלה להתייחס. כלומר: כהתפרצות זמנית-חוזרת שחלילה להיחלש ממנה ולקחת אותה כציון אמיתי עליה.

הנתון היה שההורים לא רוצים ללכת לייעוץ. אז זה שתגידי שהם "צריכים עזרה", עדיין לא יעזור.

מה שאני הצעתי, זה איך במצב הקיים לעזור בכל זאת. גם לאחים, שאומרת שהההתייחסות "הדביקה" אותם; שבהחלט יתכן ששיחה שלה איתם בכיוון, אכן תעזור.

גם לאמא.

וגם אכן לראות אם יש הזדמנות שאפשר "להגניב" לאבא, שכדאי לו לקבל עזרה, בלי שירגיש שכבודו נפגע בגלל זה.

מפרטת הכל , כולל הדברים הקשים , ובורחת ליום יומיים . השאלה אם יש לך לאן?

כשאמא שלך אומרת ,שהיא לא מתגרשת בשבילכם היא בעצם זועקת לעזרה . מה זה גורם לך לחוש לגבי עצמך? האם את חשה אשמה שהיא נשארת וסובלת?

יש דבר כזה אלימות מילולית וזה דבר קשה מאד . 

לעניות דעתי:

1) לגבי פנייה לייעוץ מקצועי -

זה בוודאי צעד טוב ורצוי מאוד. גם ייעוץ לבד יכול לחולל פלאות, ובכלל יש הרבה סוגים של תהליכים תומכי צמיחה שאפשר לשקול במצב כזה, לא רק מה שמוגדר רשמית כ"ייעוץ זוגיות". כל תהליך שיעודד צמיחה יכול להיות האור בקצה המנהרה, ולהוביל ליציאה מהמיצר. הכול אמת ויציב, א-ב-ל:

א) הפנייה לייעוץ בפני עצמה היא צעד שמצריך המון אומץ. מי שחווה במשך שנים השפלות - לא כל כך בקלות יכול למצוא בתוכו את האומץ הזה. מה שיכול לעזור לבנות את האומץ הזה - קבלת אמפתיה ותמיכה לא מסויגת מדמות אהובה ואוהבת במשך תקופה משמעותית. כך שזה לא או ייעוץ או המשבצת התומכת שלך. ייתכן מאוד שזה להפך - התפקיד החשוב שאת ממלאת בחיי אמך ייתן לה בעתיד את הכוחות להבשיל לכדי טיפול של ממש ושינוי יסודי של המצב.

ב) גם כשמתקיים ייעוץ מקצועי, הוא יעבוד הרבה יותר טוב כשקיים גם רקע סביבתי של תמיכה. היועץ ממלא תפקיד אחד. תפקיד חשוב. אבל הוא לא יכול למלא יותר מאת תפקיד היועץ. מי שפונה לייעוץ זקוק בהחלט גם למעגלי תמיכה אישיים יותר, דווקא כאלה שהם לא מקצועיים.

2) אני די בטוחה שאת מודעת לכך, ובכל זאת מרגישה צורך להגיד: אהדה לצד אחד, אין פירושה ביקורת על הצד השני. התמיכה באמך שחשה מצוקה קשה, לא אומרת מאומה על אביך. מובן שאת חייבת בכבודו, וכמה שיותר תהיי מודעת לכל הטוב שבו, לצלם א-להים שבו, לדברים הטובים שהוא מביא לעולם - תהיה בכך תועלת לשיפור המצב. זה באמת היה מיותר להגיד לך את זה - זה כל כך נובע ממך ומשתקף בכתיבתך. בחלק מהתגובות השתקף כאילו יש איזו סתירה בין הדברים. 

3) לגבי הצד שלך, שאת הרי לא חברה אלא בת, והמעורבות הנפשית שלך עמוקה מאוד - זה באמת לא פשוט. אם היינו יודעים שיש לאמך מישהי אחרת שהיא מרגישה איתה בנוח ממש, יודעת שתקבל ממנה תמיכה ללא סייג כמו שהיא מקבלת ממך - באמת אולי מוטב היה לנסות בעדינות להיות מעורבת פחות. אם זה לא קיים, אם אין מי שתמלא במקומך את התפקיד החיוני הזה, נראה לי ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". השתדל - זה עד גבול מסוים. את צריכה להיות קשובה גם לעצמך. אם המשא כבד מדי על כתפייך, איש לא יגנה אותך. זה מאוד מובן. אבל אם זה דבר שאת מסוגלת לקחת על עצמך, בעיניי יצא הפסדך בשכרך. זו מצווה עצומה.

למקרה שיצא מבולבל מסכמת שוב את הנקודה שלי: אם נראה לך שרק את, הבת, יכולה להיות האוזן הקשבת האידיאלית לאמך, ואם נראה לך שאת מסוגלת לכך ולא תיפגעי - בעיניי מצווה גדולה לעזור לאמך בדרך זו. אם אחד משני התנאים האלה לא מתקיים - אולי עדיף למצוא דרכים עדינות להיות פחות מעורבת.

ושוב: חזקי ואמצי! כל אהדתי נתונה לך. מצב לא פשוט.

אם תרצי לדבר ולספר עוד, מוזמנת לאישי.

קודם כל חייבת לומר שמאד מבינה אותך ואת מצבך. מכירה מקרוב את הדברים האלה, ואני באה מבית די דומה. אני לא יודעת מה מצבך -אם את נשואה או לא, אבל אני יכולה לספר לך שאחותי הייתה ה"כותל" של אימי מגיל 14. אימי הייתה מספרת לה איך קשה לה אבא, היום אחותי בת 35 , לא נשואה עדיין. לא רוצה להפחיד ולא רוצה חלילה להאשים את אימי והכל משמים וכו.. אבל תדעי לך הדברים האלה שורטים את הנפש, להקשיב לאמא עם כל הקשיים שלה, זה לא פשוט, זה קשה, גם אני חווה עדיין את זה ולוקח לי הרבה זמן להתאושש אחרי כל פעם כזאת. את לא מטפלת שלה וזה לא בריא. את לא יודעת מה השלכות של דבר כזה וכיצד זה משפיע עלייך. את אומרת שאמך לא תרצה ללכת לטיפול, אני מאד מבינה את הבושה. גם אצלנו זה נוכח. 

אולי תנסי לדבר איתה על כמה שזה קשה לך ושזה לא עושה לך טוב,ושכדאי שתדבר על כך עם איש מקצוע/ חברה. בסופו של דבר הוא אביך! את לא יכולה לשמוע כל הזמן שהיא אומרת עליו דברים לא פשוטים. את גם צד פה. לי באופן אישי זה חסם אותי מאד מאד מאבא שלי. זה פגע לי  מאד בקשר איתו. 

מאחלת לך רק טוב,

בהצלחה רבה.

נראה לי לא נכון גם ביחס להורים, שהילדים יהיו מעורבים ביחסים ביניהם.

אין ברירה אלא לפנות ליעוץ מסודר. אמך יכולה לפנות בעצמה, לפעמים ניתן לשנות את כל המצב ע"י צד אחד בלבד!

ליעוץ ראשוני ללא תשלום, ניתן לפנות למכון פועה. 

בהצלחה רבה

מה הם אשמים?

הם יצטרכו לפצות אותה כל ימי חייהם על זה שבגללם היא נשארה במערכת היחסים הרעה הזו והפסידה את ההזדמנות למצוא מישהו אחר ולחיות איתו חיים מאושרים?

אני חושבת שילדים לא צריכים לקבל את זה מאמא שלהם.

אם היא אומרת את זה- לדעתי צריך לומר לה שאם היא באמת מרגישה שהיא רוצה להתגרש- שתעשה מה שטוב לה.

לדעתי המעט מנוסה- אין מצב שאין לה מה לעשות. 

שתלך לייעוץ (לבד!) ותבין מה החלק שלה בעניין, (האם היא מאפשרת לו להתנהג ככה?).

בכל מקרה, הרעיון שאת, הבת שלהם נכנסת לזוגיות שלהם לא מוצלח בכלל. לא כיבוד הורים (אפילו שאני חייבת לומר שאת נשמעת מאוד מאוד מכבדת!!) ולא עוזר.

אפשר לומר לאמא- קשה לי לדבר איתך על הנושאים האלה, אתם אבא ואמא שלי. אולי כדאי שתדברי עם מישהו שיותר מבין ממני? בשיא הענווה, אבל צאי מהתפקיד הזה, הוא ממש לא שלך.

אשמח לפרט עוד באישי.

ומי אומר ש"יצטרכו לפצות אותה"?..

ומי אומר ש"הפסידה הזדמנות"?.. (ובכלל הרי מדובר באם לנשואים גם. אם ל12 ילדים).

ו"להפוך" את הענין - "ילדים לא צריכים לקבל את זה מאמא שלהם"... אולי הההיפך - צריך מאד להעריך?...

וגם נאֱמר שיש צדדים אחרים בַּיחס. אולי הדבר הזה נאמר ע"י האם בשעות צער?

והיא גם לא "נכנסת לזוגיות שלהם". האמא שופכת לפניה את מר ליבה, והיא רואה את מצבה - גם רואה התנהגויות של האחים - ושואלת אם יש עצה כיצד לעזור. בת טובה. הרי אמרה שההורים לא ילכו לעת-עתה לייעוץ - האם בטוח שהאמא צריכה לאבד גם את ה"משענת" הזו?  בשביל להגיד דבר כזה, צריך ממש להכיר את המצב שם.

הקיצור - לשלח אמירות כאלה, מדבר שנאמר בו מפורש שהוא בקשת עצה לפיתורן הבעיה ותו-לא, פזיז מידי, לא יכול להיות מדוייק, ואינו מוסיף טוב. זו דעתי.

[אולי המפתח הוא במה שכתבת "דעתי המעט מנוסה". כבר אמרו חכמים: אין מדמין בטריפות מזה לזה. אז בתור פאראפאזה - צריך להיזהר מ"להעביר" ממציאות אחת שמכירים לחברתה]

האם מסבירה לעצמה שהיא נשארת "בגלל הילדים" כי זה הסבר נוח. כי אחרת היא בעצמה לא מבינה את עצמה. באמת זה כנראה בגלל כל מיני סיבות אחרות. למשל העובדה שאין לה, כנראה, שום מקצוע או כישורים שיאפשרו לה להתפרנס. אפילו אם יש לה כאלה, היא אינה מודעת להם. היא לא פיתחה קריירה כי היא היתה עסוקה בגידול 12 ילדים או יותר [מה זה "מעל 12 ילדים"?. הכותבת הרי היא בחורה חכמה מאוד ובוודאי יודעת לספור מעל ל-12... האים היא מתביישת בזה שהוריה הביאו לעולם כל כך הרבה ילדים? אז בבקשה לא להתבייש. הבאת ילדים לעולם זה השרות הלאומי הכי חשוב.] אז יכול להיות שזה "בגלל הילדים" אבל "לא למען הילדים." תהיי בטוחה שבשלב זה של חייה היא בוודאי לא חושבת על גבר אחר, יותר מוצלח, יותר מכבד מבעלה הנוכחי. היא כן חושבת על האפשרות שהיא תהיה לבד בלי ההצקות של בעלה אבל זה נראה לה מעבר לכוחותיה לעבור את תהליך הגירושין [עם עורכי דין וכו', וגם ההוצאות הכרוכות בזה, וגם איך היא תתפרנס]. חוץ מזה, ישנה הבעיה החברתית מה יחשבו ומה יגידו וכו'.

מה שנוגע להתנהגות הבנים, זה טבעי. זה קורה הרבה פעמים שהילדים שרואים את אביהם נוהג כך באימם מבינים מזה, עוד מגיל רך, שהיא כנראה לא חכמה, לא חזקה ולא ראויה ליחס מכבד, אז גם הם מתיחסים אליה ככה. כלומר זה לא רק חיקוי ההתנהגות של האב אלא גם הפנמה של חוסר הערך שמיוחס לאם. יש חשש גדול שהם יקימו בתים דומים לזה של הוריהם. הבנות גם הן עלולות למצוא את עצמן בזוגיות דומה לזו שיש להוריהן. יתכן גם, שהילדים שמוטרדים מהמצב הזה, ינהגו בבני/בנות זוגם/ן בדיוק ההיפך ממה שראו אצל ההורים וגם זה יכול להיות בעייתי.

אולי כדאי לעודד את האם לצאת לקורסים בערבים ושהילדים היותר גדולים יחלקו ביניהם הרבה מהמטלות בבית כך שהאם תוכל לצאת ולהתאוורר? [להציע את זה בלי קשר לבעיות שבין ההורים].  כל הכבוד לכותבת. הכותבת לא צריכה לפתור את הבעיות אבל זה נפלא אם היא יכולה להאזין לאם, "להכיל" אותה.

אימא שלך באמת צריכה ללכת לייעוץ ולהעמיד אותו במקום

הרי על אנשים אחרים הוא לא מתפרץ אז למה עליה כן? אבל את בתור בת לא ממש יכולה לייעץ לה את זה ולהתערב

ואני גם חושבת שזה לא הוגן מצד הורים לערב את ילדיהם לזה, הורים שלי שיתפו אותי במריבות שלהם מגיל 6 וזה מאוד פגע בהערכה שלי כלפיהם

ואחרון - היא לא לא מתגרשת בגלל ילדים אלא שיש להם אהבה כנראה או שהיא מפחדת משינויים, כך נראה לי

מה שאת יכולה לעשות זה למצוא יועצת נישואין טובה ולעזור לאימא ללכת אליה

ככה אימא שלי אמרה כל השנים, והיום היא לא מתגרשת כי היא מבוגרת וקשה לה.....

בפועל היא הפסידה ומפסידה את הילדים בשבילו.

אם היא הייתה מוכנה לקחת את עצמה בידיים, כל הילדים היו איתה.

המציאות: כל הילדים עפו למרחקים וכמעט לא מבקרים את ההורים.

אומרים לה: אימא , תבואי לבקר בשמחה, אבל בלעדיו.

אבל היא לא מסוגלת לפגוע בו....

לדעתי הכיוון צריך להיות לגרום לאבא להבין איפה הוא נמצא ולמה הוא גורם כדי לאפשר לו לחזור בתשובה.. במיוחד שמדובר באדם תורני...

ואני מכיר מקרה דומה שבעקבות תהליך של תשובה ותיקון המידות המצב השתפר פלאים.

אם זה לא עוזר אולי אפשר לערב גורם חיצוני אבל קטונתי מלייעץ.

למה היא מתביישת? זה לא צריך להוודע לאף אחד. היא צריכה להעלות את הביטחון העצמי שלה ובאופן כזה שלא יתאפשר לא לבעלה ולא לילדים שלה לדבר אליה באופן לא מכבד. היא צריכה ללמוד איך לעשות את זה בצורה תקיפה מצד אחד ומכבדת מצד שני וזה לא קל.

אצלנו בבית, אבא שלי הוא בהחלט "חם מזג". הוא יכול להתעצבן בקלות על דברים פשוטים ובצורה שאפילו ממש מפחידה לפעמים. אבל הוא גם טוב לב מאוד מאוד. המזל שלנו שאמא שלי היא אישה חזקה. היא לא נעלבת מכל דבר והיא גם זו שעזרה לאבא שלי ללמוד להתאפק ולא להוציא על הילדים את הכעס שלו בצורה בלתי נשלטת. אבל עדיין הרבה פעמים "מתפלק" לו הכעס (לרוב בצורת צעקה רמה...), אך ברור לי שכולם  מבינים שהוא פשוט לא שולט בזה, זה לא קל לו לשלוט בזה כמו לרוב האנשים וזו אחת ההתמודדויות שלו. גם בתור ילדה, ראיתי את זה כך, כי ברור לי שזו היתה התשדורת בבית. וכך גם ברור לי שהילדים שלי רואים את זה, אפילו שסבא כועס עליהם או על סבתא לפעמים.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי אדם הוא מכלול של דברים, של התכונות הטובות והרעות כאחד, וצריך להסתכל כמכלול - האם היא אוהבת את אבא? האם היא רוצה לעבוד איתו ביחד על הזוגיות? לא רק בשביל הילדים אלא גם בשביל עצמם? בשבילה? אם כן, אז היא צריכה ללכת לייעוץ ולדעת איך להתמודד עם התגובות שלו שהן לפעמים לא תמיד נשלטות, לא להעלב, ואיך לעזור לו להתמודד איתן. אבל בשביל זה צריך הרבה רצון וחוזק נפשי.

הוא מדבר בצורה שכיף לשמוע, מתקבלת על הלב שעושה אווירה נעימה.. אולי כדאי שישמעו קודם הרצאות שלו ביוטיוב/אתר הידברות/ באתר http://www.radio2000.co.il/?category=video&subcat=20&videoaudioid=37 זה יעשה להם חשק..

שיהיה בהצלחה והכל יסתדר בעז"ה..

אתם פשוט מקסימים!איזה חסד אתם ושים בלהשקיע ככה למי שאתם לא מכירים..תבורכו משמיים!
תודה גדולה!!
אני ממש מרגישה קושי בלהיות התומכת של אימי, כי לפעמים זה כבד..ואני כל כך רוצה להרגיש את היציבות מהם, ולראת אותם מאושרים...והכי מתסכל שזה כל כך לא מובן, כי הם כלכך טובים..ויכלו לחיות בצורה מדהימה!.. אבל אני נמצאת במקום שאיש לא יכול להוות אות לאימי, היא לא תספר לאיש אחר בעיקר כי היא דואגת לכבודו של אבי שהוא רב בקהילה , וגם מפני הבושה שלנו תהיה ושלה, והיא אכן מפוחדת, וחסרת ביטחון..וזה כואב כל כך!
אני מנסה להיות שם וכשקשה לי קצת לקחת אחורה, אבל בלי שהיא תרגיש..לעזוב לגמרי זה אומר לנטוש אדם בצרה...אי אפשר!
לגבי אבי, חשבתי אולי לכתוב לו כמו שחלקכם כתבתם, אבל זה מאוד מפחיד אותי...
בבית לא כלכך פותחים רגשות...אולי חלק מהבעיה...אז לכתוב לו זה ממש להעיז...ומפחיד אותי איך הוא יגיב..שהוא יקבל את זה נכון, שלא יפגע, ושזה באמת יעזור לנו..
יש לכם אולי רין למישה חכם שיכול לעזור לי באיך לכתוב, ואולי לתת עוד כיווני מחשבה לזה?
לגבי האלימת מילולית...יתכן שאתם צודקים...ואני כלכך מפחדת לחשוב כך...דווקא מישום שתמיד למדתי את זה על אחרים...אבל זה שאגדיר את זה כך לא יפתור לי כלום...
לגבי מה שכתבתם שאמא שלי תגיב בתקיפות ועדינות כשזה קורה...אני חושבת שאבי יותר יכעס...זה ישפיל אותו פתאום...והילדים עלולים אולי לחוש יותר משבר..אני כלכך לא יודעת מה עשים...
לגבי הרב אבנר...פניתי אליו אבל המזכיר שלו אמר שרק אימי יכולה לפנות...היא פשוט לא תעשה את זה ככל הנראה...
אני מפחדת משתי אפשרויות...או שיום אחד יהיה שהו שממש ישבור אותה ואז היא תבין שאין ברירה, או שהמצב ימשיך ככה...והיא נגמרת מזה...והכי קשה ששני אנשים מקסימים הורסים לעצמם את הבית...
וקשה לי גם על אחים שלי...זה מאוד מפחיד כשזה קורה, וגורם לכולם להיות כל הזמן מתוחים, וללמוד להתנהג מאוד לא יפה אחד לשני...מכות וצעקות...בקיציר...כואב הלב... 

ומוטב לא "להגדיר". אף אחד פה לא יכול לדעת הגדרות על "אלימות מילולית" וכד', בלי להכיר כלל את האדם וכל המורכבות. קל וחומר שאי אפשר להקיש במדויק לדברים שאחרים חוו. כל אחד ועניינו.

לגבי שאמא שלך תגיב - לא בפני הילדים - עקרונית יכול להיות דבר כזה. שאומרת, בנחת, שהיא בן אדם, וכמה שמבינה שקשה לו וגם מעריכה אותו - אבל לא מוכנה שיאמר לה מילים כאלה. זה ממש לא שייך.

אבל לי מה שאת כותבת על אופיה הנוח והענוותן וה"פשוט" - כנראה שהיא לא תוכל לומר כך. לא בטוח - לא מכיר. אבל יתכן.

לגבי לכתוב - אם אין אופציה לדבר (ולפי מה שאת כותבת כעת, כנראה אין כ"כ אופציה. אם כי שוב, לא מכירים. האם אין אפשרות שאת, כנשואה, תבקשי פעם מאבא שיחה מתוכננת. תדברי איתו מאד בכבוד ואהבה, תגידי כמה את מעריכה, ותגידי שיש נקודה שעולה מידי פעם והיא ממש הורסת. ואז תסבירי את הנקודה של ה"התפרצויות". מילים. תגידי מה שאת חשה שזה עושה לילדים, שמתוחים מזה ומתנהגים אגרסיבית, וזה לא ייפתר ע"י "כח" כלפיהם. תגידי שאת רואה שגם אמא שבורה מזה. למרות שיש לה הערכה גדולה. ותגידי מה שתכבת כאן. שזה ממש מתסכל שאנשים כ"כ מקסימים, מפסידים בביתם בגלל דבר כזה. לפעמים דיבור כזה יכול להילקח ברצינות רבה) - יתכן שאכן ראוי לכתוב את הדברים. ואפשר להגדיר ברור את הנקודה: מילים שהן ממש "קללות" תוך התפרצות כעס. ולסיים  בכך שזה לא סותר את ההערכה הרבה והאהבה והתודה. אבל אם אפשר לעשות משהו - זה מאד יהיה טוב לכולם. יציל את אמא, יהיה מעולה לילדים; ובטוח שהוא בתור אדם טוב - ישמח שככה מרגישה המשפחה שלו..

שתלך לייעוץ. ייעוץ יכול בהחלט להיות דיסקרטי אצל מאמנת אישית/יועצת זוגית. מישהי עם ניסיון שתראה את המכלול ותתן עצות מועילות. אמא שלך לא צריכה להגיב בתקיפות ועדינות מולכם, יש תקשורת שנעשית בחדרי חדרים בין ההורים וכנראה במקרה של ההורים שלך היא לא עובדת כמו שצריך... אמא כן צריכה לדעת להגיב בתקיפות ועדינות מול הילדים שלה - מדין חינוך ולזה התכוונתי. לילדים אסור "לטפס" על אמא לא משנה מה קורה.

את צריכה לעזור לה לא לפחד וללכת לייעוץ. תאמיני לי שיועצים שמעו דברים הרבה יותר גרועים. במקרה הזה זה נשמע כמו אבא חם מזג ואישה ענווה ומכילה מדי, בטוח התחיל בדברים קטנים והיא תמיד הבינה אותו והאשימה את עצמה, ועם השנים הדפוס התעצם וקשה לשנות הרגלים. כך לפחות זה נשמע לי. אמא שלך צריכה להבין ולהפנים שאומנם היא לא זו שמתנהגת בצורה לא נאותה, היא לא אשמה, אך גם לה יש אחריות למצב וביכולתה לשנות. אני באמת מאמינה בזה. וכותבת את זה אחת שהיתה בטוחה שתהיה אישה מוכה, בגלל דפוסי התנהגות כזו של אובר ענווה והכלה, של לקיחת אחריות על מצבים שהם לא אשמתי - ולמדתי להשתנות, וגם התחתנתי עם הבעל המתאים שעזר לי להשתנות בתחום הזה. 

(אני יכולה לתת דוגמא על אחותי הבכורה, שעברה הרבה עם בעלה, והיא הלכה לייעוץ, ואת רואה אישיות שנבנית. אינה דומה אחותי בגיל 25 לאחותי עכשיו בגיל 45 - ממש עשתה מהפך תדמיתי, שהשפיע על הרבה תחומים. וגם עברה דברים לא פשוטים עם בעלה, אני אתן דוגמא אחת, שאולי תשמע נוראית, אך פעם היא נעלה אותו בחוץ בשעה מאוחרת ולא נתנה לו להכנס (כמובן שהילדים לא היו מודעים לזה, והיתה לכך סיבה טובה..). היא הלכה לבד לקורס הורות ואחר כך הכריחה את בעלה לבוא איתה (לא יודעת במה איימה עליו...) וגם בעלה רב, אומנם לא בקהילה אך במשרה מכובדת בישיבה. ואלו דברים שלא מספרים. אני שמעתי אותם כבדרך אגב הרבה שנים אחרי שהם קרו... אבל הבית שלהם עכשיו מתנהל לגמרי אחרת. אני לא אגיד שהכל מושלם, אך הרבה יותר מאוזן.

ברור שגם אבא שלך צריך לעשות עבודה עצמית, אך הוא לא זה שמתייעץ איתך ופונה, ולכן לא ברור לי שאת זו שצריכה לפתוח את זה איתו. אולי כן, אבל אם אמא כבר פונה, זה מה שהייתי דוחפת אותה, לא לתת לה להמשיך בדרך הזו אלא לפנות בדיסקרטיות לייעוץ.

עם יעל כורסיה מנוף איילון. היא מדהימה והיא בטוח תדע לומר לך איך נכון להתנהג במצב הזה.

כרגע היחידה שאת יכולה לגמרי לעזור לה- זו את, כי את במצוקה מכל העניין הזה. נשמע שזה שואב אותך ומעסיק אותך הרבה מאוד, וזה הגיוני.

אם תרצי את הטל' שלה אשלח במסר.

בשורות טובות!

בואי ננסה לדון את אביך לכף זכות : אולי זה מה שהוא חווה במשפחה שלו? אולי הוא עבר טראומה בחיים ? לפעמים אנשים שחוו מצבים קשים במלחמות , או תאונת דרכים - אז התוצאה היא חוסר סובלנות , וגילויי אלימות כמעט לא רצוניים . דבר אחד ברור - יש צורך בטיפול במצב הקשה הזה . המחיר הוא יקר מאד . אני מכירה אישית , אנשים שלא התחתנו , כי חוו התעללות והשפלה במשפחה - רק בתחום המילולי. 

לכן , העצות , כולל זו שלי - כבודן במקומן מונח . את צריכה לחשוב על דרך יצירתית , שלא תזיק לך , ולא לאמא -כדי לטפל במצב הזה . אולי לחפש מישהו/מישהי /אנשים , שאבא מכבד ולדבר על כך - שהם ידברו איתו . אם את כותבת מכתב , תחשבי טוב על כל מילה ,ותקראי אותו שוב ושוב לפני שאת מוסרת. . אפשרות אחרת , היא לצלם או להקליט את המצבים , ואז לתת לאבא /אמא להקשיב , ולהסביר להם שהם הורסים בעיקר לך - במה שהעם עוברים . אלו הצעות , וכאמור יתכן ,שהן לא מתאימות. 

בהצלחה רבה !

אמא לא אישה חזקה...מאוד אדם מקבל וענו, מאוד פשוטה

נראה לי שכשאביך יבין שהוא גרם לאימך לרצות להתגרש והיא לא עושה את זה בגלל הילדים אולי זה יזעזע אותו והוא יחליט להשתנות.. לכן מכתב זה רעיון מצוין לדעתי.. כדאי לאזור אומץ וכח ולהבין את חשיבות העניין ואת האחריות הגדולה שיש לך להשכין שלום בית וכמובן להתפלל על זה שייצא מכתב טוב שיתיישב על ליבו...

מסר ברור מכם . הרי נראה שהוא בעצמו סולד מההתפרצויות שלו ומחכה למראה שתגיד לו שהגיע הזמן להפסיק . כך הוא יוכל להיות אדם שלם יותר וכמובן גם אימך וכל המשפחה . אם תרצי לדבר אשמח אני מכירה את הנושא וגם מטפלת..0528881605

את חומרת העניין, כי ככה נהוג לדעתו או שהוא לא רואה שהיא נעלבה אז הוא חושב שזה לא נורא

או שהיא סולחת מהר ולא מראה שזה מפריע לה

ובקשר לבושה אז אם הם גרים הרבה זמן באותו מקום עם אותם שכנים אז אין מצב שלא שמו לב ולא יודעים

אחרי שנים של הכרות תמיד יודעים על בני אדם כל מה שצריך וכל מה שלא צריך

ואני לא ממש מבינה איך בן אדם שמרשה לעצמו לעבור עבירה יכול להנהיג קהילה? כדי להיות רב לא מספיק לדעת ללמוד טוב. 

אם אימא שלך לא מתכוונת לשנות דבר אז היא לא אמורה לערב את ילדיה לזה

אם היא נהנית להרגיש את עצמה צדיקה ענווה וקרבן לבעלה אז למה שאת נכנסי לכל זה?

זה לא ישתנה עד שנעלב יחליט שזה מספיק ויעמיד את מעליב במקומו - אני אומרת לך מניסיון של הורים שלי

ולא צריך לתת אמפטיה ואוזן קשבת לאף אחד מהם כי היום יש שפע של אתרים, ספרים ויועצים זוגיים אבל הם בוחרים מה שבוחרים

ואת בתור בת לא יכולה להגיד את כל זה להורים שלך כי את מחויבת בכיבוד הורים אז עדיף פשוט לא להתערב

אם הם לא מעוניינים בפתרון אין לך מה לעשות

אני מדברת בתור מישהיא שחיה במצב דומה בעבר, גם אותי חינכו לא להתגרש, תודה לאל שהוא יזם את הגרושין. זה נתן לי אפשרות לחיות בלי השפלות ובלי "רכבת ההרים" הרגשית שלו. אמא שלך סובלת אבל היא זאת שצריכה לקום ולעשות משהוא. זה גם לא בריא לחיות כך כי אתם, הילדים סובלים ועלולים להפנים (גם שלא במודע)  את דפוס ההתנהגות הזה . אמא שלך צריכה לפנות לארגון נשים שייעץ לה ויתמוך בה. שיהיה לכם בהצלחה וחיים טובים ושלוים.

[עם כל ההערכה לכך שכוונתך בוודאי לשם-שמיים; אבל ככה בקלות, את "יודעת" ליייעץ לבת נשואה למשפחה עם 12 ילדים, עם הורים שלא מכירים כאן אישית, שבמפורש ביקשה לא "עצות" כאלה?...דווקא מי שחושבת שהיתה "במצב דומה", צריכה משנה זהירות בהיקש האישי. כל אחד - עולם ומלואו]

שלום שמייח,

את מתארת מצב  בהחלט לא נדיר בציבור שלנו,

אנשים 'מתקדמים' מבחינה חיצונית, נהפכים למקובלים ומוערכים בציבור, מקבלים תואר כזה או אחר , אבל את העבודה הקשה ולדעתי האמיתית , הם לא עושים בינם לבין עצמם.

מה שנוצר כתוצאה מכך, זה אדם שחי בפער גדול בין מה שהוא בתוך ביתו, לבין מה שהוא מחוץ לביתו.

הבעיה הגדולה במקרה הזה, הוא שבני הבית הם הסובלים הגדולים מהסיפור הזה, מכיוון שנוח לאדם הבעייתי להנות מכך שהמעמד שלו מחוץ לבית מגן עליו גם בתוך הבית- בני הבית מתביישים לדבר בגלוי על הבעיה, ובוודאי מתביישים לפנות לעזרה חיצונית.

את צריכה להבין שאת, אחייך, ובעיקר אימך, נושאים בנטל כבד מנשוא שאבא שלך הוא האחראי והאשם בו. הוא זה שצריך לשלם את המחיר המרכזי ולא אתם. לכם המצב לא יכול להימשך כך שאמא שלך סובלת מאוד והוא כלל לא נפגע ! אם הוא באמת מצטער על הפגיעה בה כפי שאת כותבת אז שיעשה מעשים ולא רק ימשיך להתנצל ולפגוע מחדש. שיגש לטיפול דחוף, ואם הוא לא ניגש - הוא צריך לדעת שזה ייצא החוצה דרככם !!

בכל מקרה צריך להבין שמדובר בתהליך מחשבתי שאתם צריכים לעבור ותהליך ארוך ולא קל שהוא צריך לעבור.

הכתיבה שלך בפורום היא כבר ההתחלה, המשימה הבאה היא להעלות את העניין  ואת הצורך ביציאה מהמעגל הזה- למודעות של כל הנגעים בדבר- אמא אחים וכמובן אבא.

בהצלחה, חיזקי ואימצי

"מצב מצוי בציבור שלנו".

אף אחד כמובן לא עשה "סטאטיסטיקה" על דברים כאלה ב"ציבור שלנו".

לדעתי, יותר "מצוי", שבפורומים מוציאים לעיתים "תחושות בטן" אישיות, לפעמים מנסיון נקודתי, כאילו זה "הציבור"..  יש בכך הוצאת דיבה מסויימת.

[קל להגיד: "הוא צריך לדעת שזה יצא דרככם".. הרי יש עוד נתונים בפסיפס הזה. גם להם זעזוע כללי של המערכת המשפחתית יכול להיות דבר פוגע. עלולים גם להפסיד צדדים חיוביים שנמצאים, כפי שניכר מדבריה. דברים כאלו מטפלים ב"פינצטה", לא ע"י איומים]

השיקול אם להתחתן ועם מי הוא לא אישי לגמרי ובטח לא השיקול אם להיפרד ובאיזה מצב. הנורמה היא עדיין שעדיף לסבול מזוגיות חסרת תקנה מאשר להתגרש. בגלל זה אנשים מרשים לעצמם להיות דו פרצופיים בבית ובקהילה. ב"ה זה לא כמו בימים של הסבים והסבתות שלנו. סבתא שלי ביטלה חתונה לפני 70 שנה כי קלטה שהארוס שלה הוא טיפוס כזה, אפילו שהיה לו ייחוס ועבודת ה'. בקהילה שלה סימנו אותה ואם לא הכסף והמעמד של אבא שלה, היא עוד הייתה עולה לארץ רווקה. אצלם  להיות חד הורית ולגדל ילדים בלי גבר בבית זה היה פתח להפקרות. לא משנה מה, אין אמצע. אפילו אלמנות סבלו מזה. היום יש רבנים יועצים כמו ינ"ר שמדברים כמו סבתא שלי ומנסים לשכנע שאין אמצע.  

היום כבר הבעיה היא לא מעט לכיוון השני..

[ואם זה היה כדברייך, אפילו לא היו צריכים להיות דו-פרצופיים..]

זה טוב שנישואין נתפס כדבר מחייב, שפירוקו חלילה הוא צעד קיצוני ולא נעשה בקלות דעת. טוב בהרבה מאשר אלו שאצלם זו הפקרות (באמת ילדים שגדלים ללא אבא או אמא, זה מאד לא טוב. וזה גם לא הכרחי במקרה שכבר הגיעו ל"ע לגירושין, בין אנשים אחראיים) -

אבל לומר שמשכנעים בכל מצב ש"אין אמצע", זה לא נכון.

פעם פעם אנשים לא התביישו לחשוף טפח מהצד המשפחתי הזה שלהם, עד שהמשטרה והרווחה התחילו להתערב במה שקורה בבתים. היום זה כבר לא נורמטיבי כי בציבור יש מודעות חזקה ומרתיעה נגד אלימות במשפחה. היום אם האישה או הילדים לא מזמינים משטרה, אז יש שכנים שיעשו את זה. בבתי ספר בודקים את הילדים ואת המצב בבית שלהם. 

אנחנו לא הלכנו לינ"ר בגלל אלימות ח"ו, אבל בשבילם הקשיים שלנו זה צרות של עשירים. אם אפשר להסתיר את הבעיה מהילדים, אז כאילו נשאר לנו רק להתמודד ולעבוד על המידות. בסוף הלכנו למשהו שהוא ההיפך הגמור מיעוץ רבני. 

לדעתי, עם כל ההשתתפות בצער - 

יש בעיה מהסקת מסקנות ממקרה פרטי, לגבי "כולם" וק"ו כשיש לכך השלכות לייעוץ לאחרים. דומני שאנשים קצת נכשלים בכך, דווקא מרצון לעזור לאחרים. צריך זהירות בהכללה. צריך זהירות בהיקש ממצב למצב.

[גם לא כל דבר זו "אלימות", ובמילולי - יתכן גם מהצד השני ממה שכתבת עליו. ולא תמיד ה"התערבות" של שכנים/בי"ס טובה. כל מקרה לגופו. גם לא כל "יעוץ רבני" אותו דבר. את הגוף הנ"ל אינני מכיר, חוץ מהודעות מטעמם בערוץ].

ניתן לקבוע פגישה במזכירות ישיבת רמת גן אצל דוד- 03-6748424

על פניו, לא נראה לי שיהיה פתרון אמיתי ללא יעוץ שבו האבא יהיה נוכח

בהצלחה רבה!

אני חושב שיחס לאנשים מושפע בעיקר מהסביבה.

אם את ושאר בני הבית יתנו יחס אוהב יותר לאמא (בעיקר סביבות האבא) זה יחזק אותה וישפיע עליו.

אחרי זה אפשר "לזרוק" הערות תמימות בנושא, או ממש לומר, בעדינות וביחידות, שמה שנעשה הוא פסול.

אפשר, עשרואים שהמצב מתקרב לעימות "להיכנס ביניהם".

קרי - להתחיל להיות יותר מעורבים בשיחה לחוות את דעתכם וכו'

הכל תוך התנהגות "תמימה" כאילו אתם לא מודעים לאן נכנסתם.

לאט לאט.

יש דברים שרק רצון חזק של  האדם לשנות  ועזרתו של פסיכולג טוב יעזרו. לפעמים הבעיה נפשית או חזקה מאוד וכל יחס טוב לא יעזור, כי האדם הפוגע כאילו נמצא ב"עולם אחר" וסדר ערכים אחר למרות שמבחוץ הוא נראה מתפקד ומוערך בתחומו. נכון, הכי טוב להיות נשואים ומאושרים, אבל לצערנו לפעמים האדם השני לא מוכן לעבוד על שינוי, ומה הפתרון? שהאשה והילדים ימשיכו לסבול?

שתקרא שוב היטב מה באמת כתבתי..

זה לא בדיוק מה שאתה הבנת.

והשאלה היא בדיוק, "מה הפיתרון" שבכלליות יהיה הכי טוב לכולם, ולכל המערכת הרגישה הזו.

מה שאני הצעתי, היה באמת נסיון בכיוון איך הם לא יסבלו.. כולם. אין ביטוח שזה יעזור.

אבל לא לכל דבר יש פיתרון "זבנג וגמרנו". לפעמים זה מקלקל יותר, כולל את הדברים שבכ"ז מתוקנים.

ודבר נוסף שכתבתי, זה שמכאן קשה לדעת בדיוק מה המצב ומה הפרופורציה בין מרכיביו השונים. הטובים יותר והלא-טובים. וגם שכדאי להיזהר מהסקת מסקנות חותכות ממקרים פרטיים שקרו לאנשים שונים.

ברוב המקרים זה לא המצב, אז למה להדגיש את זה אם בכלל לא ברור שזה המצב.

המצב שמשפחתך נמצאת בו הוא שדה מוקשים.חשוב קודם כל שתשמרי על עצמך. יעצו לך כאן לחזק את אימך וגם להתערב בעדינות. העצה הראשונה טובה ונכונה אבל תזהרי להיכנס למקום הזה רק עד כמה שאת יכולה. המקום של אימא שלך הוא מקום כואב ופגוע. אינני יודע כמה כוחות נפש יש לך לשאת את הכאב הזה שהוא כל כך קרוב אלייך. לכן שימי לב לא לעבור את סף היכולת שלך.

העצה השניה עלולה להיות עצת אחיתופל! הכניסה שלך לתוך מרחב החיים של ההורים שלך עלולה להזיק. אביך עלול לראות זאת כחדירה שלך לפרטיות הקשר של הורייך ואז הנזק יהיה גדול מהתועלת. אני לא אומר שלא כדאי לעשות זאת בכלל,אלא שצריך לעשות זאת בליווי צמוד של איש מקצוע.

ועוד משהו....

מהו כעס?

יש שלושה סוגים שונים של מה שאת מתארת ושלושתם שונים זה לזה כרחוק מזרח ממערב. לפחות באחד מהם ייתכן שדווקא הדרכה של אימא שלך ולא טיפול באבא שלך יתנו תוצאה טובה.

הראשון הוא כמו שתארת. חוסר שליטה, אובדן עשתונות, חוסר יכולת לעמוד מול תסכולים. במקרה כזה כדאי לפנות ליעוץ ולנסות למצוא את הדרך הנכונה ללב של אבא שלך, ולשכנע אותו לקבל עזרה.יש היום הרבה סדנאות וטיפולים לגמילה מכעסים.

השני הוא כעס מטרתי, כלומר הכעס נראה לנו כאילו הוא התפרצות, אך בתת ההכרה הוא מתוזמן ומתוכנן. שיטת אדלר טוענת שרוב הכעסים שלנו הם כאלה. למשל: יתכן שאם המצב הכלכלי שלכם אינו טוב, אבא שלך כועס על אימא שלך, וכתוצאה מזה היא קונה פחות מפחד שיכעס, הרי שהוא השיג את מטרתו. במקרה כזה דווקא ההדרכה של אימא שלך איך להגיב לכעס היא הדרך הנכונה.

השלישי.....קשה לי לכתוב לך כי יהיה לך קשה לקבל את זה. יש אנשים שמשתמשים בכעס ובהשפלות כדי להנמיך את בן הזוג שלהם. ההשפלה של האחר נותנת תחושת כוח. קשה לפעמים לזהות את זה כי יש הרבה אנשים שבחוץ הם אנשים מקסימים ומדהימים, אך בתוך ביתם שלהם עם בן/ בת הזוג ההתנהגות שלהם היא ההפך הגמור!!!

לפעמים כשאדם כזה אוזר אומץ ומספר מה עובר עליו, אף אחד בחוץ לא מאמין לו כי הרי האדם שאתה מספר עליו הוא אדם נפלא ומדהים. אנשים כאלה כמעט לעולם לא פונים לטיפול והסיכוי לשנות אותם קטן מאד. הדרך הנכונה במקרה כזה הוא לעזוב את הנישואין. כל יום בחיי נישואים כאלה שוחק את הערך העצמי של האדם והופך אותו לקטן יותר.

אני מקווה שתרמתי לך בעניין.

בדרך כלל נוטים להתייחס לסערה של הכעס ולרגשות העזים שהוא יוצר ולא למקור שלו. אולי דווקא כשאת יושבת ומשוחחת עם אימא שלך תנסו לבחון יחד מה משמעות הכעס ואז לפעול לא מהבטן אלא מהשכל.

בהצלחה, ושיהיו לך בהמשך חיים קלים.

אף אחד לא מכריח את שמייח לעשות משהוא, וודאי לא להתגרש, אבל כדאי לשמוע מה אחרים עברו ראו וחוו,  ומתוך זה ללמוד האם יש דברים דומים? מה כדאי לעשות? אני מניחה שרובכם לא מעלים על הדעת שאפשר לפגוש להתאהב ולהתחתן עם אדם שנראה מצליח בתחומו, ולבסוף מתברר שיש לו בעיות נפשיות. (ואני לא מדברת על מצבה של שמייח כעת) יש דברים שמתגלים רק אחרי החתונה, כמו בעיות נפשיות או בעיות התנהגותיות שאולי היה להם רמז קודם לכן, אבל בהעדר נסיון וידע על מצבים כאלו היה ניתן לפרש  אותם אחרת. אז כל אחד מספר מנסיונו וכל אחד ילמד ויקח או לא יקח כטוב בעיניו.  ולמי שחושב שאם תתנהג יפה לאדם כזה הוא "יראה את האור" ויביע חרטה ותשובה על מעשיו, חי באשליות.זה קורה רק בסרטים .

ידוע שיש דברים כאלה.

וידוע שזה לא רוב העולם.

וגם "ידוע" שכאשר אדם מנסה ללמד לקח ממצב די-קיצוני שחווה, אז צריך בכך זהירות גדולה. גם באמירה וגם בלימוד ממנה.

וגם "ידוע" שבת שמכירה היטב את משפחתה, סביר שמבינה יותר טוב את המכלול המורכב שם.

[ואם מתנהגים בכבוד אל אדם, ועם זה מנסים למצוא דרך/הזדמנות איך להעיר על המצב - יש סיכוי בהחלט ש"יתפוס את עצמו". זה לא "אדם כזה".. שטאנץ. כל אחד עולם מלא.  חבל על הצגת תובנות מוחלטות מנסיון פרטי כאוב של מישהו]

בדברי "הגברים האלה"?...

הרי כתבתי ההיפך - 

שצריך להיזהר מכך שמישהי שחוותה כנראה מה שאת מתכוונת ב"האלו", תסיק מכך לגבי מגוון רחב של מקרים, כי לא כולם "כאלה".. זה לא שטאנץ, אלא כל מקרה לגופו. וגם שסביר שהבת שהעלתה פה את הנושא, מכירה יותר טוב את משפחתה, והיא לא כתבה בצורה קיצונית כזו, אלא העלתה תמונה מורכבת יותר. וגם, שלתקן עם יחס שיש בו כבוד אל האדם, בוודאי במקרה שתואר פה, יש לכך יותר סיכוי, כאשר יעירו לו כמו שצריך.

בוודאי שחלילה שסביבה "תימעך" או תרגיש אלימות בגלל מישהו/י שנהג/ת לא כהוגן, גם אם הוא/היא סובל/ת. צריך לעזור גם לסביבה וגם לו/לה. בן אם זה איש ובין אם זו אשה.

"אימון אישי" להודעה.. ואימון אישי אינו עשוה אדם ל"מומחה לכל"; כמובן. אמירת דברים ב"תקיפות" אינה בהכרח עושה אותם לנכונים יותר.

זה לא שאלה של "ברורה" או לא. פה לא היתה אישה ששאלה אם "לחתוך ענין" - וגם לא אשה שאת מכירה אותה ואת בעלה. בני אדם זה הרבה יותר מורכב ממה שניסית כעת "לפתור בקלות". (א,ב, ג...  לפעמים תלוי בנסיבות כמו שהכותבת הזכירה, ובהרבה דברים). וכנראה גם המציאות אצלם מורכבת יותר.

פה היתה בת - לא "נשים כמונו".. - ששאלה איך היא יכולה לעזור, וגם הסבירה שאף אחד מהוריה כרגע לא ילך לייעוץ, כל אחד מטעמיו.

אז את רוצה "לחתוך ענין" בשבילה, בגלל שלך אישית זו גישה שעוזרת?...  את בעצם עונה לעצמך - אבל לא למי ששאלה. היא לא "האשה", וגם לא בגדר של "סביבה" שיכולה "להבהיר לאדם כזה".

כלומר: חוץ מלהלחיץ, זה לא עוזר כלום לנידון הספציפי..

בוודאי שיש כאן מציאות שאינה טובה. בוודאי שטוב שהאדם יתייעץ.. גם אני הצעתי איך לנסות להביאו לכך.

אבל לכתוב בפסקנות, וגם כאילו מכירים הכל: "להבהיר.. שאף אחד אינו קרבן שלו. שיטפל בעצמו. זה הכל"... נו, ואם היא לא יכולה, או לא שייך, שהיא "תבהיר" - אז מה?.. מפרקים משפחה עם 12 ילדים?.. על אחריותך?... (שלא לדבר שזה לא תלוי כלל בה..)

אז כנראה שאימון שלומדים ממנו לומר ש"זה הכל", אינו מספיק לשאלה כזו.

למי שחושב  שהבת יכולה להכיר את הוריה טוב יותר, ושאולי אחרים רק  מלחיצים.ושאולי אם ידברו יפה עם האבא הוא יביע חרטה עמוקה על מעשיו וישנה את התנהגותו.

האם  הבת מומחית בבעיות התנהגות? הבת היא פסיכולוגית?  כמה נסיון יש לה בחיים מחוץ לחממת המשפחה עם סוגי אנשים שונים ???

אז איך היא תדע בדיוק למה אביה מתנהג ככה? רק בגלל שהיא הבת שלו זה לא אומר שהיא מבינה לנפש האדם וצפונותיה. גם אני לא מומחית. אבל כמו ששלהבת אמרה. אם יש א, ב, ג זה א, ב, ג, לפעמים זה יכול להיות א, ב, ה, ג או כל קומבינציה אחרת. ואכן כל מקרה שונה, אבל אם קומבינציה דומה , אפילו בקצת, אפשר ללמוד. גם אני כמוך חשבתי בעבר שאם משתדלים יותר, ומנסים יותר האדם הטועה ישתנה, אבל במציאות מה שקורה זה שהאדם שמשתדל ,מנסה יותר ויותר מוותר ומוותר  עד שלא נשאר ממנו הרבה, והטועה\האוהב שליטה  - מגדיל את חלקו.  אז אם מישהוא נתקל באדם כזה ומעולם לא שמע על התופעה הזאת - קצת ידע מאחרים עם נסיון יכול  לתת כיווני חשיבה חדשים. ושוב, לא אומרת ומעולם לא אמרתי שזה כמו המקרה של שמייח, אבל אולי יש נקודות דומות ובכלל, בתור בת חבל שהיא תכנס לזה כי זה לא התפקיד של בת להיות המתווכת או הפסיכולוגית של הוריה, להיפך, זה יכול לגרום לבת לבעיות (נפשיות) אחר כך. אז  לדעתי, עצות  כמו: שהבת תטפל בבעיה של הוריה , אלו עצות שיכולות לדעתי  להיות חרב פפיות. לגרום נזק ארוך טווח לבת  ולא לעזור, האמא היא זו שצריכה לפנות ליעוץ מקצועי (פסיכולוג טוב, יועץ נישואים) מישהוא שמכיר בעיות כאלו ויכול ליעץ (וכדי להרגיע אותך דן, הפסיכולוג גם יכול לעזור לתת לאמא כלים להתמודד עם המציאות שהיא חיה בה)

למי שחושב  שהבת יכולה להכיר את הוריה טוב יותר, ושאולי אחרים רק  מלחיצים.ושאולי אם ידברו יפה עם האבא הוא יביע חרטה עמוקה על מעשיו וישנה את התנהגותו.

האם  הבת מומחית בבעיות התנהגות? הבת היא פסיכולוגית?  כמה נסיון יש לה בחיים  עם סוגי אנשים שונים, מחוץ לחממת המשפחה  ???

אז איך היא תדע בדיוק למה אביה מתנהג ככה? רק בגלל שהיא הבת שלו זה לא אומר שהיא מבינה לנפש האדם וצפונותיה. גם אני לא מומחית. אבל כמו ששלהבת אמרה. אם יש א, ב, ג זה א, ב, ג, לפעמים זה יכול להיות א, ב, ה, ג או כל קומבינציה אחרת. ואכן כל מקרה שונה, אבל אם קומבינציה דומה , אפילו בקצת, אפשר ללמוד. גם אני כמוך חשבתי בעבר שאם משתדלים יותר, ומנסים יותר האדם הטועה ישתנה, אבל במציאות מה שקורה זה שהאדם שמשתדל ,מנסה יותר ויותר מוותר ומוותר  עד שלא נשאר ממנו הרבה, והטועה\האוהב שליטה  - מגדיל את חלקו.  אז אם מישהוא נתקל באדם כזה ומעולם לא שמע על התופעה הזאת - קצת ידע מאחרים עם נסיון יכול  לתת כיווני חשיבה חדשים. ושוב, לא אומרת ומעולם לא אמרתי שזה כמו המקרה של שמייח, אבל אולי יש נקודות דומות ובכלל, בתור בת חבל שהיא תכנס לזה כי זה לא התפקיד של בת להיות המתווכת או הפסיכולוגית של הוריה, להיפך, זה יכול לגרום לבת לבעיות (נפשיות) אחר כך. אז  לדעתי, עצות  כמו: שהבת תטפל בבעיה של הוריה , אלו עצות שיכולות לדעתי  להיות חרב פפיות. לגרום נזק ארוך טווח לבת  ולא לעזור, האמא היא זו שצריכה לפנות ליעוץ מקצועי (פסיכולוג טוב, יועץ נישואים) מישהוא שמכיר בעיות כאלו ויכול ליעץ (וכדי להרגיע אותך דן, הפסיכולוג גם יכול לעזור לתת לאמא כלים להתמודד עם המציאות שהיא חיה בה)

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....