בס"ד
אין לכם מושג כמה זה קשה. אבל אני אשתוק.
גם כי הגזמתי קצת. ואם לא תשתוק לפעמים, לא ישמעו אותך כשתדבר.
וגם כי אין לי כרגע שום זכות לדבר. לפחות אני לא מרגיש שיש לי זכות כזו. כשאני אשכח. מדהים כמה מהר אנחנו שוכחים דברים כשזה נוח לנו...
|שותק|
|שותק|
.
.
.
|שותק|
מדהים שאני יכול לשתוק כל כך הרבה זמן...
|חוזר לשתוק|
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
