ואמרתי להם שאחי שהם יהיו זקנים ויהיו להם ילדים כי ככה זה.

ואז הם שאלו ובתחיית המתים אנחנו נחיה? אמרתי להם שכן והם היו מאושרים.

כשאח שלי היה בגיל הזה הוא גם כל הזמן שאל על מוות עד שיום אחד הוא שיגע את אמא שלי והיא אמרה לו "אתה תחיה עד 120" והוא צעק יש!!!! ומאז הפסיק לשאול

בס"ד

אימא עוד שנה אני מת?

אז זה לא רק אצלי. אצלי השאלה הזו נורא , נורא מפחידה אותי. היא בת יחידה . מתחילה עכשיו לקרא את כל התגובות...

את תחיי בעזרת השם עוד המון שנים כאן. אין לך מה לדאוג. תשתדלי לעשות הרבה דברים טובים בחיים.

ואחרי שאדם בעולם הזה - הוא ממשיך לחיות בעולם הבא. כמה שהוא איש טוב יותר בעולם הזה, כך גם יותר טוב לו בעולם הבא.

ואחר כך יש תחיית המתים.

אבל באמת שעכשיו יותר טוב שתדאגי איך להיות טובה ושמחה בחיים כעת, מאשר מה יהיה בעוד המון שנים...

[באמת הסתבכת.. היא סה"כ רצתה שתתני לה איזה פיתרון שיתן לה הרגשת ביטחון שבינתיים הכל בסדר ואין צורך לדאוג..]

שזה דבר חיובי המוות שזוכים להצטופף בצל השכינה. רק שאנחנו הנשארים מצטערים כי אנחנו מתגעגעים. אבל הנפטרים הצדיקים טוב להם.

ילדים קטנים מתקשים לתפוס את זה (לא רק קטנים).

וגם יש ענין לחנך לאהבת החיים..

אבל זה נכון, ש"לאחר מעשה", כלומר - אם מישהו נפטר כבר, אז נכון להסביר בכיוון הזה. וגם לעיתים על היכולת לעזור לו ע"י לימוד לזכרו, והיכולת שלו ללמד זכות על החיים כאן.

בס"ד

והבת שלה, קטנה אבל מאוד בוגרת, אמרה לאמא שלה שהיא מחכה כבר למות. אחותי הזדעזעה ושאלה אותה למה, והיא אמרה שהיא רוצה להיות קרובה לאלוקים, וכו'.

כשאני התמודדתי עם השאלה הזאת, הדגשתי את החשיבות שבחיים, יש לנו מה לעשות כאן, הקדוש ברוך הוא הביא אותנו לעולם, צריך לאסוף מצוות ומעשים טובים, והעולם הבא הוא טוב רק אחרי שעוברים את העולם הזה.

די שנוכל לקיים מצוות ולהיות יותר צדיקים ויותר קרובים לה'.

לילדים הרבה יותר קל להבין זאת מאשר למבוגרים.

אני אומרת משהו בסגנון מה שהצעת "אתה תחיה בע"ה עוד הרבה שנים כאן..." הוא שומע את ה"בע"ה" ומהבהבת לו נורה אדומה. הוא שואל - "אבל זה בטוח?" מה לא הייתי נותנת כדי להגיד ללא פקפוק - "כן!" בע"ה שיחיה עד זקנה ושיבה, זו התפילה של כל הורה על הילד שלו, אבל הקב"ה לא מבטיח לנו את זה - איך אני כאמא יכולה להבטיח? אני מרגישה שזה לא בסדר, נוגד עיקרי אמונה, להגיד בביטחון שיש לו עוד הרבה זמן. המפתח לא בידינו! ולהפך , תפילות ימים נוראים כל הזמן מחנכות לחוש שהבטחת החיים לא בכיס שלנו... שאנו ימינו כצל עובר וכחלום יעוף, ומי יודע מי בקצו ומי לא בקצו! עושה לי כ"כ רע לחשוב על כך בהקשר של הילד שלי, אבל אני לא מרגישה שמותר לי להבטיח לו אריכות ימים!! ולכן לא יודעת איך להרגיע את הפחד...... מה עושים??

את אכן עונה לו: כן.

בביטחון גמור בקב"ה שכך יהיה (אפשר להוסיף תפילה בלב).

לפעמים, מרוב שאנחנו ב"ה נבנים על ערכים חשובים, כמו אמת, תפילה, וכו' - אנחנו לא שמים לב לסדר הבנין שלהם אצל האדם, קומה על גבי קומה. וגם לא לשפה שהילד מדבר. זה כמו שאת לא תגידי למישהו ששואל שאלה באנגלית את התשובה באנגלית, כי למילה האנגלית הזו יש משמעות אחרת בעברית..

בנוגע ל"סדר הבנין": קודם כל, המעמד הראשוני של האדם צריך להיות ביטחון. ביטחון בה', ביטחון בטובו, אמונה שהעולם ממשיך להתנהל כסדרו.

כל בוקר אומרים: מודה אני לפניך.. רבה אמונתך. והפירוש, שלאדם יש אמונה בה' כשמפקיד אצלו נשמתו, שיחזירה בו.

ומה עם "מקרים חריגים", חלילה?.. לא סותר. יש "חזקת חיים". זה הדבר הראשוני. יש ביטחון בה' שהעולם לא מתנהל ב"קפריזות". אח"כ, יש חשבונות פרטיים איך הדברים מופיעים בעולם.

כשאנחנו רוצים לחנך ילד שטוב ה' לכל - אנחנו לא יכולים להתחיל את זה - כשאין הכרח - מהטוב המסותר גם באירועים קשים ר"ל.  קודם כל, הוא צריך לראות את הטוב כפשוטו. אחרי שזה מתבסס, והוא גדל, אפשר גם להראות את הטוב שמסותר במאורעות שנראים לא כך.

אבל אם לא יהיה לו את הבסיס של תחושת הטוב כפשוטו - לא יוכל גם להחיל את זה על מה שמעבר, כי אינו מרגיש מספיק מה זה טוב. כדי "להעביר" מושג בזמן ההכרחי, צריך קודם שהוא יהיה קיים בנפש.

כל הבנין של האדם בנוי כך. ילד מכניס בהתחלה דברים לפה, צריך "לחוש" דברים - רק אח"כ יכול לעשות "העברה" ולהגיע להבנה של המתיקות של מושגים מופשטים יותר. אם לא יטעם שוקולד - איך ידע מה זה מתוק?... איך יוכל פעם להבין מה זה שדברי תורה "מתוקים מדבש ונופת צופים"?...  וכן הלאה.

לכן, קודם כל הביטחון בטוב של ה' כפשוטו. אדם שיש לו שלוה נפשית, יוכל עם השנים להתפלל מעומק הלב בימים נוראים כמו שכתבת. יש לו מספיק רגיעה נפשית, כדי להיות יכול לקחת את הדברים ברצינות. הוא לא צריך "לברוח" מהם מיד.

אבל, להבנתי, אין הפירוש של מה שאומרים בימים נוראים, שהאדם יחיה ב"פחד" מתמיד. הרי אנו אומרים שם, מיד אחרי מה שהזכרת, "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירים את רוע הגזירה"..  אדם צריך לבטוח בה', להיות בשמחה מיושבת - וגם לדעת שהכל מה', ולכן גם להיטיב דרכיו בהתאם, כרצון ה', כפי ה"רצפט" שהקב"ה נתן.

הברירה אינה פחדנות או הפקרות..

התבטלות כלפי ה', הכל תלוי בו - ומתוך כך, התחזקות של שמחה וביטחון ומעשים טובים. ב"ה שאנחנו לא תלויים באיזה "משרד, שמחליט פתאום לעשות שביתה...

לכן, גם לילד, קודם כל - כן, בטוח (בלב אפשר להוסיף, בעז"ה..).  כשיגדל שמח ורגוע, יוכל עם השנים גם להבין - על גבי זה - שהביטחון בה' וטובו חובק כל מצב. הוא יעשה "העברה" של הביטחון הבסיסי, אל מצבים מורכבים שקורים בעולם.

כמוןב, גם בינתיים לחנך לתפילה, לידיעה שהכל מה', להודאה לה' בלב טוב.

לגבי ה"שפה" - הוא לא מתכוין כעת לשאול אותך "שאלה מדעית". הוא מתכוין לבקש תחושת ביטחון שאינו צריך לעסוק בכך, שהכל בסדר, ושהוא יכול לעזור את השאלות כבדות-המשקל הללו וללכת לשחק..  מותר לו? בפשטות כן.

יגדל - יעמיק יותר. 

את לא אומרת אמת? את אומרת אמת. חזקה על הרוב שזה כך. תתפללי עוד יותר..  

אבל, לפעמים חושבים, מה יהיה אם חלילה.. לא צריך להתעסק במחשבות כאלה.

גם כשיש ל"ע פיגוע, יש ענין בין השאר להראות לילדים שזה משהו ש"רחוק מהם" .לא יקרה להם.  אבל הרי גם אצל ההוא קרה הסבירו אולי כך?...  אל דאגה. לרוב לא קורה; ולמי שר"ל קרה, מה שהעסיק זה לא שפעם אמרו אחרת - וגם אם ישאל, אז יאמרו - נכון, בד"כ זה באמת לא קורה. וידברו ברובד נוסף על איך מתייחסים כשֶכֵּן, חלילה.

אי אפשר מרוב חרדה ל"אמת המוחלטת", להטיל על ילד את כל האופציות הרחוקות שעלולות חלילה לקרות בעולם.  אם ילד יגדל באוירה רגועה ושמחה, ובמקביל יתחנך לאמונה בה' - לאו דווקא תוך כדי בחינה מיידית של נכונות ליישם בתחושה במצבים טראומתיים.. - אז הוא יהיה עם עמדה נכונה יותר לכל מצב - וממילא זכות החיים במונה איתנה כזו, גם תגן עליו שלא יצטרך לכך בפעל בעז"ה.. 

[ואפשר דן, גם בלי "הרב"..]

אני צריכה ללמוד את מה שכתבת כאן ,ולענות לה בפעם הבאה שתשאל. כפי ששמת לב עולם המושגים שלי קצת שונה . כלומר , אני לא מאמינה , אבל אין שום דבר רע בלהגיד לילד דברים כאלה . מה גם שיכול להיות שאני טועה -בחוסר האמונה שלי..

בס"ד

בצוק איתן התזכורת על תחיית המתים הייתה רלוונטית מתמיד...

הקטן שלי (בן 6) אמר לי :"אימא ואם אנחנו נמות?"

אז אמרתי :" אז זה יהיה סימן שסיימנו את שליחותינו ונוכל לנוח בגן עדן עד תחיית מתים".
הוא :"אז למה הולכים למקלט"
אני :"כי אולי לא סיימנו את השליחות שלנו, ויש מצווה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (וכאן הסבר על המצווה)

האמת שזה עבד...

אוטוטו משיח מגיע ונחיה לנצח...

זה מה שהייתי עונה לה

שהיא בע"ה עוד תחיה הרבה שנים, ואין לה מה לדאוג

רק שתהיה מאוד מאוד מאוד מבוגרת, כמו סבתא שהייתה מבוגרת מאוד, זה יקרה

אבל אין לה מה לדאוג, כי זה לא כואב. זה כמו שמישהו הולך לישון

והוא נמצא במקום טוב יותר

ובע"ה כולם יחזרו לחיות שוב ויבוא משיח.

הייתי כל כך עצובה, לא רציתי לספר להן, אבל למדתי שמה שאני לא אספר, החברות תספרנה.

לקחתי את הבנות וסיפרתי להן את הספרון "מתנה מן השמיים" של ספרית מחניים. הדגשתי כמה לנשמה טוב בגן עדן,

ורק אח"כ סיפרתי להן על דניאל הקטן. 

אם זה מפחיד, אפשר לומר שבסוף כולם נפגשים שם.

 הילדה שלי כל הזמן מול הטלויזיה , גם בחדשות. כבר כתבתי על זה . זה מאד מאד כואב לי וכרגע אין לי דרך לשנות את המצב. היא שומעת : נהרג , נרצח ,וכו'. יש לי חברה חרדית (טאליבן) . הילדים שלה לא יודעים אפילו מה זה אינטרנט. כלום. אני מקנאה.

לפי מה שהבנתי מהנושא, התשובה צריכה להיות: כן.

והילדים כנראה יהיו עצובים.

אפשר לפתוח את הנושא ולשאול בחזרה את הילד: מה זה אומר "למות"?

זה מפחיד? האם אפשר לעשות משהו נגד זה? איך אפשר לשמור על קשר עם מישהו שכבר מת? (בעיקר לעשות דברים לזכרו).

יש עניין שילדים ידעו שמוות הוא דבר סופי. שתחיית המתים לא קורת רגע אחרי שמתים. לא שיש לי התנגדות....

חשוב מאוד שנדע שילדים נתקלים במוות כל הזמן: העלים הנושרים מתפוררים, ולא נצמדים בחזרה אל העץ, יתושים מתים וכו'....

ספר לילדים בנושא יש לסופר בשם עודד בורלא. סיפר על נמר קטן שאמא שלו מתה, והוא מתמודד.

עולם רע, אכזרי ומיואש. זו "התמודדות" קלאסית של תפיסה כביכול "ריאליסטית", שלקוחה ממחוזות זרים לחלוטין.

אוי ואבוי למי שמחנך כך את ילדו, "כל הזמן נתקלים במוות".. ואם לא הספיק - אז להרחיב את היריעה: עלים לא נושרים, ילד, הם מתים..  יתושים זה לא סתם משהו שלא צריך להתייחס אם חייבם להרוג אותו - גם הוא מת... (כאילו על אותו מישור..)

דברים כאלה, לדעתי, לא לומדים מ"לפי מה שהבנתי מהנושא"; בשביל זה צריך להיות הורים לילדים - והורים עם לב שגם מרגיש את הילדים.  אם אני מתרשם נכון, הכותב/ת עדיין אינו אב/אם לילדים. זה כמעט זועק. 

מי ש"מביא בחשבון" ש"הילדים יהיו כנראה עצובים", זה עצמו מצער מאד.... זה לא ענין "תיאורטי".

לנסות להרגיל את הילדים מראש ל"תקרה נמוכה".. מה נעשה? צריך להסתגל...

יש ענין שילדים ידעו בדיוק ההיפך: שמוות זה לא דבר סופי. אנחנו לא גויים. יש ענין שילדים ישמחו וידעו דברים לפי  מה שמתאים לגילם. ויש ענין שכאשר הם צריכים לדעת - הם ידעו שיש השפעה למה שהאדם עושה כאן, על מה שהוא זוכה שם; שיש קרבה לה', שיש אפשרות להרבות זכויות עבורו, ויש יכולת של לימוד זכות שלו לכאן. שיש חיי-נשמה גם שם, ויש תחיית המתים בבא זמנה.

ולא מפי סיפור של עודד בורלא אנו חיים - בוודאי לא חינוך ילדינו.

"תואר בחינוך" עדיין לא אומר שתפיסת העולם שלימדו נכונה.

[לא "תפסתי טרמפ" על שום הסתייגות... אני אכן חושב שכל זמן שעדיין לא "חשים" ילדים כהורים, זה אחרת לגמרי בנידון של מה מוכנים שהם ירגישו כשאין הכרח; ומתוך הדברים שנאמרו הנחתי שזה עדיין לא השלב. על כן כתבתי שלא מספיק לכך "לפי מה שהבנתי מהנושא" מלימוד תאורטי-נקודתי כלשהו]

למה שאהיה פחות "נחרץ", אם אני חושב שזה יכול ממש להזיק לילדים ופה פורום של הורים שאצלם זו "הלכה למעשה"?...

הנחרצות אינה כלפייך אישית כמובן, את בכלל "אנונימית" ולא יודעים מי, אלא כלפי הדברים.

אני לא חושב שלדעתך צריך להעציב ילדים בכח.. וודאי שלא. אבל לכתוב בשלוה, על  הסברה בנושא כזה, "והילדים כנראה יהיו עצובים", אותי זה מזעזע. לא בעיקר כי "כתבת", אלא בגלל התוצאה לגביהם בשטח. מזעזע אותי שהם ירגישו כך, בלי שצריך באמת, ובנושא כזה.  אני באמת לא מקבל את הגישה הזו. עניינית. אין בכך על התייחסות "שטחית", אלא בדיוק למה שנאמר.

ולגבי מה שכתבת, עניינית, "אתם מתייחסים ישר לתחיית המתים ולא צריך להתחיל משם.. וזה לא נקרא להתמודד" - 

א. מציע לא לעשות "סלט" מכל מה שנכתב.. לא כולם אמרו אותו דבר. אני למשל לא התייחסתי "ישר לתחיית המתים".. היה כמה דברים לפני כן.

ב. "זה לא נקרא להתמודד", אינו טיעון מרשים בהקשר זה. המטרה היא שהילד ירגיש טוב ושמח ועם תפיסת עולם בהירה ושלוה. אין כל צורך להעביר אותו "התמודדויות" בכח.

ג. יש הבדל גדול בין "התמודדות" אם חלילה קרה משהו, לבין הנושא פה, שהיה שאלה תיאורטית בנושא הזה.

אם חלילה הילד נתקל באירוע קשה - אז בוודאי שצריך, לפי גילו, להתייחס לפני "תחיית המתים" למה שקרה. לשוחח, לדובב, להסביר. אח"כ צריך להסביר - מתוך תפיסת עולם אמונית אמיתית - מה כעת. זה אחרת לגמרי מתפיסה "חילונית-גויית", שבאמת עומדת במצב קשה בהשקפתה, ונאלצת להשתמש רק ב"סמים משככים" כדי להתמודד עם מציאות שאין לה מענה אמיתי אליה, חוץ מלנסות פסיכולוגית לתת אופציה להמשכת החיים בצורה סבירה.

אבל פה כלל לא דובר על זה. אלא על בנין מראש של תפיסה ביחס לאופטימיות החיים ולנושא ה"תיאורטי" הזה. במצב כזה, אין כל  ענין שילד "יתמודד עם המוות" חלילה. מה פתאום? לא שייך.

המוות הוא חלק מהחיים.

ילדים שואלים על מוות, כי הוא חלק מהחיים.

ילדים נתקלים במוות. בין במובן המופשט של סופיות החיים, ובין אנשים שהם מכירים שמתים.

כולנו נולדנו, וכולנו נמות.

תהיה תחיית המתים.

(מה יקרה לחיים בזמן שהמתים יקומי? אפשר לדון)

ואיך מבוגרים צריכים לנהוג:

לדעת שילדים ישאלו ויתעניינו.

לדבר על הנושא. בעדינות. דרך אחת היא על ידי הסיפור שהוצע. מלבד זאת, ילדים  שלומדים ב'חדר' כנראה ילמדו על הנושא כשיגיעו לפרשות שעוסקות בעניין, כמו 'חיי שרה'.

הדיבור המיטבי על הנושא ייעשה כאשר הילדים נחשפים לנושא לפני שהם חווים מוות קרוב.

חובה לדבר על הנושא כאשר נתקלים במוות קרוב.

אחד מן העקרונות הוא שמוות הוא עניין חד כיווני, האדם לא יחזור עד תחיית המתים. חוסר בהבנה של עיקרון זה יכול לגרום לנזקים.

זיכרון הוא סוג של קשר.

באופן טבעי הנושא לא עולה לפני גיל שלוש. בגיל שלוש כבר מתחילים לפנים את המושג.

לפי הניסיון האישי שלי, בגיל 9 חלה התפתחות נוספת, בהבנה לגבי התהליך שהגוף עובר. על פי דעתי, יש להקדים את הנושא מוות, תחיית המתים והעלאת הנשמה  לעולם הבא, עוד בגיל הרך. (לפי מה שלמדתי, דובר רק על מוות).

הערה ההולמת מספר נושאים מורכבים: יש דברים שההורים נשאלים, או נצרכים לפתוח עם הילדים. יש דברים שיועברו במסגרות החינוך. בנוסף, טוב שיש מקורות מידע אקדמיים שפתוחים בפני ילדים באופן חופשי, כמו אנציקלופדיות לילדים ונוער.

בס"ד

ככה אנחנו מתחילים את התפילה בבוקר :"עתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא".
ללמד מגיל צעיר את המשמעות הכי אמיתית והפנימית של הדברים,
על פי הראיה של היהדות בעיני זו ההתמודדות הנכונה.
כי המוות והחיים שניהם חלק מתכלית אחת, שאליה אנחנו צריכים להוביל את החיים שלנו.
 

אני מאוד מסכימה עם כל מה שכתבתם מבחינה שיכלית אבל ריגשית לא נתפס לי בגלל היסטוריה טראומטית בנושא!!!!!

אני לא רוצה למות!!!!!

מצידי לחיות לנצח!!!!

בס"ד

המוות הוא משהו מאד זמני בעולם,
לכתחילה אדם הראשון לא היה אמור למות, לו לא היו אוכלים מעץ הדעת,

היו זוכים לטעום מעץ החיים ולחיות חיי נצח.
כל השנים עד הגאולה הקרובה אנו רק מחזירים את המצב לקדמותו כפי שהיה אמור להיות, 
ולאחר שהיא תבוא תכף ומיד בע"ה, אז כמו שאת רוצה תחיי חיי נצח בע"ה.

ובפרספקטיבה של מטרת העולם הזה- החיים שלאחר התחייה, המוות היה משהו זמני של פחות משש אלף שנים משנות קיום העולם.(מה זה שש אלף לעומת נצח??)

מה אני לא אנשום יותר?????.

הגוף שלי ירקב באדמה?????

ישפטו אותי?????.

אני אלך לגיהינום??.

מפחידדדד נורא

שנזכה כולנו, כולל הילדים , לחיים טובים ומלאים , עם בני בנים , (ואם אפשר גם בני-בני בנים, ואם אפשר בארץ ישראל...)

שנזכה כולנו, כולל הילדים , לחיים טובים ומלאים , עם בני בנים , (ואם אפשר גם בני-בני בנים)

הממ לא ממש מסתדר לי....הגוף מבחינתי זה מאוד אני או לפחות חלק חשוב ממנו.

תלוי איך משתמשים בה. הבגד נשאר נקי תמיד.. מחזירים לארון מיד לאחר הכביסה מגהצים אותה וכו'

ואי רעיון ממש יפה צ'ילי!!!

אותו דבר עם הגוף ככל שאנחנו שומרים עליה מבחינה :שומרים מצוות ככל האפשר, שומרים על פינו, מוסיפים חסדים וכו' כך

ה'בגד' נשאר לאורך זמן ניכר ויכול להסתובב עוד ועוד בעולם הזה בלי ל'התבלות'.

וכך גם הגוף והנשמה יהיו יותר רגועים ללכת ולעבור לעולם אחר. ולא רק זאת לעבור לעולם טוב יותר לאין ערוך!!

ל"ע, אני מכירה ילדים מחוסרי איברים (אחד מתאונה ואחד מלידה), וזה הסבר כל כך מעודד!

מה לעשות אבל לא כולם קיבלו את החינוך המתאים וגדלו באוירה שאפשרה להם ללמוד לחשוב כמוך!

מאיפוא הגעת למסקנה שאני מחשיבה את החומר יותר ממשמעותו?????

העובדה שאני שומרת מצוות לא סותרת את העובדה שיש לי פחדים מאוד עמוקים ברמת החידלון

אני אדם לא פחות רוחני ממך אז מה הזלזול הזה

בס"ד

זה נכון שהנשמה היא העיקר, והחומר - במקרה שלנו הגוף, הוא "רק" כלי,
אבל האמת היא שאין שום מקום לזלזול בכלים בכלל, ובגוף פרט.
המטרה שלשמה נוצר העולם הזה, וכל העולמות שמעליו,
הוא בכדי שאנחנו כפי שאנו נשמות בגופים נוכל לראות ולשמוע אלוקות בעולם התחייה שלאחר תחיית המתים.
 למעשה הנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה כלל,
וכל ירידתה לגוף היא כדי לתקן את הגוף והנפש הבהמית המזוהה עמו.
אם הקב"ה לקח נשמה והוריד אותה ממקומה הטבעי בכיסא הכבוד, מקום בו היא קרובי אליו, ומתענגת באורו,
לעולם הזה השפל והנמוך, שלא רואים ולא שומעים אלוקות, וכל כך קך לחטוא שהקב"ה "משמרה בקרבי",
(אחרת היא הייתה מזמן פורחת חזרה אליו) מובן שהעולם החומרי הזה בכלל, והגוף של היהודי בפרט,
אלו דברים שמאד חשובים לקב"ה. ולכן הוא לוקח חלק מעצמו- חלק אלוקא ממעל ממש-
ושולח לכאן בכדי שגם הגוף, וגם עולם החומר יוכל להיות כלי לאלוקות- להיות כלי-מלשון להכיל.

ובפנימיות הדברים השורש הרוחני של הגוף הוא גבוה יותר משרשה הרוחני של הנשמה.
העבודה של הנשמה עם הגוף, מזככת אותו, מנקה אותו מרצונותיו ותאוותו השליליים,
עד  שבסופו של דבר מי שזוכה כוח התאווה מופשט מכל הלבושים הבהמיים,
ובמילים אחרות- מי שזוכה לקלף את כל הקליפות -
הגסות יתר והגסות פחות בהם הניצוץ האלוקי של הגוף מלובש,
 נותרת תאווה אחת בלבד- תאווה לאלוקות.
אלה שאלו הם בני עליה והם מועטים( כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי)
בנו בע"ה מקום עמו זה יתגלה בגאולה.

ולכן- לעניות שעתי כן חשוב לספר מגיל קטן על תחיית המתים, על כך שאנו כאן כל עוד יש לנו שליחות,
ומי שנפטר כאמור מחכה בגן עדן לנו שנשארנו כאן לסיים את העבודה, לביאת משיח צדקנו.

במהרה בימינו אמן

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....