תפוח מעל הגדר / הרמן רוזנבלט.
נולדתי ב- 1930 בכפר קטן בפולין , הצעיר מבין ארבעה אחים. בגיל 9 חרב עלי עולמי עם פלישת הנאצים לפולין , משפחתי הובלה אל גטו קטן , משם לגטו גדול ואחר כך עמדנו להישלח למחנות עבודה . חולקנו לשתי קבוצות. הבריאים והחזקים יועדו למשלוח למחנות עבודה. האחרים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו להשמדה בטרבלינקה . אמי נשלחה לשורה ה"גרועה" לטרבלינקה, הלכתי אחריה כי רציתי להישאר איתה . אמי הסתובבה אליי ואמרה: "הרמן , אני לא אוהבת אותך. עזוב אותי "! אחי הבכור, שנטל על עצמו לדאוג לכל המשפחה לאחר מות אבא מטיפוס, משך אותי אליו ואמר: "תישאר איתי ותעשה כל מה שאני אומר לך. נקודה ". הגרמנים שאלו לגילי " - שש עשרה , " עניתי, בדיוק כפי שאחי אמר לי להגיד. על פי שהייתי בן , 12 נשלחנו למחנה עבודה והוצבתי בנגריה ועבדתי כצבאי, שוב הועברנו וחצבתי סלעים , והעברתי גופות לקרמטוריום. שוב הועברנו והצבנו במפעל ייצור פצצות נגד טנקים. העבודות היו קשות ומפרכות, במשך שעות רבות, בתנאים בלתי אנושיים.
יום אחד הופיעה אימי בחלון ואמרה: "אני שולחת לך מלא ". כמה ימים לאחר מכן , הלכתי קרוב לגדר שהייתה מחושמלת ואם רק התקרבת הנאצים היו יורים בך. לפתע קלטתי משהו בזווית העין, מעברה השני של הגדר: ילדה קטנה, בת עשר, שהתחבאה מאחוריה. "אל תקראו לי הרמן יותר", אמרתי לאחיי. "תקראו לי 94983 ,"כמספר שעל זרועי . בדקתי שהשומרים אינם משגיחים בנו ושאלתי אותה, בגרמנית: "יש לך משהו לאכול " ? ראיתי שלא הבינה אותי, וחזרתי על הבקשה בפולנית. היא הושיטה יד אל כיס מעילה, הוציאה תפוח, וזרקה אותו אליי . התפוח נחת בין שתי שורות גדר תיל, ואני הסתכנתי בזחילה ביניהם. אבל זה היה שווה את המאמץ. כמה זמן עבר מאז שראיתי תפוח! תפסתי את התפוח, ובעודי רץ, שמעתי אותה אומרת: "להתראות מחר." באתי אל אותו מקום באותה שעה היא הייתה שם, וזרקה אליי פרוסת לחם. אימי צדקה. היא שלחה לי מלא. לא סיפרתי לאחד על כך. אפילו לא לאחיי. הם היו אוסרים עליי ,בלי ספק, להתקרב לגדר. אבל סכנת המוות לא הרתיעה אותי. רק רציתי לאכול משהו ! פגישות אלו נערכו, מדי יום, בערך באותו זמן, במשך שבעה חודשים. לא דיברתי עם הילדה. לא ידעתי את שמה, והיא לא ידעה את שמי. ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שלמחרת יעבירו אותנו למחנה אחר .אמרתי לילדה שלא תבוא עוד. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. באותה עת עשו אלפי חיילים רוסים את דרכם לפראג, עם קבלת מידע זה הם ביצעו מעקב! ועברו דרך טרזינשטאט בשמונה בבוקר, שעתיים בלבד לפני שהספיקו הגרמני להרוג אותנו, נשמע קול צעקות והמולה גדולה. שערי המחנה נפתחו לרווחה. אחיי ואני שוחררנו ! "ילדים בסיכוי - המועצה לילד החוסה , " המרכזיה החינוכית ב"אחוזת שרה " פגישה עיוורת.
אחרי המלחמה ניסיתי לשקם את חיי. נסעתי קודםלאנגליה ואז לארהב" למדתי אלקטרוניקה ושירתתי בצבא ארהב" התארסתי ועמדתי להינשא שלוש פעמים ,אבל ביטלתי את האירוסים בכל פעם... כנראה שלא מצאתי את בחירת לבי. בסופו של דבר פתחתי בניו-יורק עסק להנדסת חשמל . יום אחד -ב, 1957, קיבלתי שיחת טלפון מחברי סיד לבוא איתו ולהכיר בחורה מפולניה . נפגשתי איתה. שמה היה רומה, והיא הייתה אחות בבית החולים בברונקס. יצאנו לארוחת ערב והיה לנו נעים ביחד. היא הייתה יפה, עדינה וחכמה . בדרך הביתה, התחלנו לדבר על חוויות המלחמה שלנו. סיפרתי לה שהייתי במחנה ריכוז . "ואיפה היית את " ? שאלתי . "התחבאתי עם הוריי בגרמניה , " היא אמרה. "ליד החווה שלנו היה מחנה ריכוז. נהגתי ללכת לגדר, ולזרוק אוכל לילד אחד ". "באמת? איך הוא נראה"? "הוא היה גבוה ורזה ". טוב, הרבה אנשים היו גבוהים, וכולם במחנה היו רזים. שאלתי אותה: "מה הוא נעל"? "סמרטוטים ." אני נעלתי סמרטוטים. הקשיתי עוד: "כמה זמן זה נמשך"? "בערך שבעה חודשים ". "ויום אחד, הוא אמר לי לא לבוא יותר, כי מעבירים אותו למחנה אחר ". "טוב, רומה, אני הייתי הילד הזה ". "ואני הייתי הילדה ". הצעתי לה נישואים באותו הרגע . "אתה מטורף , " היא אמרה . "עכשיו, אחרי שמצאתי אותך , " אמרתי ", אני לא מתכוון לאבד אותך שוב ". כמה ימים לאחר מכן , היא הזמינה אותי לביתה, לסעודת שבת. כעבור מספר חודשים נישאנו . כשאנשים שואלים אותי איך עברתי את המלחמה בשלום,אני עונה ששרדתי בזכות שלושה גורמים מרכזיים : ראשית, רומה קיימה אותי במשך שבעה חודשים.שנית, אחיי שטיפלו בי במסירות יוצאת דופן. ושלישית, שרדתי בזכות אמי שלא עזבה אותי מעולם. בראשון ביוני 2007 חגגנו, רומה ואני, 50שנות נישואים. אני חולק את חיי עם אותה ילדה קטנה שזרקה אליי תפוח מעבר לגדר. רומה היא המלא האמיתי שלי, ואני לא מתכוון לאבד אותה.
נולדתי ב- 1930 בכפר קטן בפולין , הצעיר מבין ארבעה אחים. בגיל 9 חרב עלי עולמי עם פלישת הנאצים לפולין , משפחתי הובלה אל גטו קטן , משם לגטו גדול ואחר כך עמדנו להישלח למחנות עבודה . חולקנו לשתי קבוצות. הבריאים והחזקים יועדו למשלוח למחנות עבודה. האחרים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו להשמדה בטרבלינקה . אמי נשלחה לשורה ה"גרועה" לטרבלינקה, הלכתי אחריה כי רציתי להישאר איתה . אמי הסתובבה אליי ואמרה: "הרמן , אני לא אוהבת אותך. עזוב אותי "! אחי הבכור, שנטל על עצמו לדאוג לכל המשפחה לאחר מות אבא מטיפוס, משך אותי אליו ואמר: "תישאר איתי ותעשה כל מה שאני אומר לך. נקודה ". הגרמנים שאלו לגילי " - שש עשרה , " עניתי, בדיוק כפי שאחי אמר לי להגיד. על פי שהייתי בן , 12 נשלחנו למחנה עבודה והוצבתי בנגריה ועבדתי כצבאי, שוב הועברנו וחצבתי סלעים , והעברתי גופות לקרמטוריום. שוב הועברנו והצבנו במפעל ייצור פצצות נגד טנקים. העבודות היו קשות ומפרכות, במשך שעות רבות, בתנאים בלתי אנושיים.
יום אחד הופיעה אימי בחלון ואמרה: "אני שולחת לך מלא ". כמה ימים לאחר מכן , הלכתי קרוב לגדר שהייתה מחושמלת ואם רק התקרבת הנאצים היו יורים בך. לפתע קלטתי משהו בזווית העין, מעברה השני של הגדר: ילדה קטנה, בת עשר, שהתחבאה מאחוריה. "אל תקראו לי הרמן יותר", אמרתי לאחיי. "תקראו לי 94983 ,"כמספר שעל זרועי . בדקתי שהשומרים אינם משגיחים בנו ושאלתי אותה, בגרמנית: "יש לך משהו לאכול " ? ראיתי שלא הבינה אותי, וחזרתי על הבקשה בפולנית. היא הושיטה יד אל כיס מעילה, הוציאה תפוח, וזרקה אותו אליי . התפוח נחת בין שתי שורות גדר תיל, ואני הסתכנתי בזחילה ביניהם. אבל זה היה שווה את המאמץ. כמה זמן עבר מאז שראיתי תפוח! תפסתי את התפוח, ובעודי רץ, שמעתי אותה אומרת: "להתראות מחר." באתי אל אותו מקום באותה שעה היא הייתה שם, וזרקה אליי פרוסת לחם. אימי צדקה. היא שלחה לי מלא. לא סיפרתי לאחד על כך. אפילו לא לאחיי. הם היו אוסרים עליי ,בלי ספק, להתקרב לגדר. אבל סכנת המוות לא הרתיעה אותי. רק רציתי לאכול משהו ! פגישות אלו נערכו, מדי יום, בערך באותו זמן, במשך שבעה חודשים. לא דיברתי עם הילדה. לא ידעתי את שמה, והיא לא ידעה את שמי. ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שלמחרת יעבירו אותנו למחנה אחר .אמרתי לילדה שלא תבוא עוד. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. באותה עת עשו אלפי חיילים רוסים את דרכם לפראג, עם קבלת מידע זה הם ביצעו מעקב! ועברו דרך טרזינשטאט בשמונה בבוקר, שעתיים בלבד לפני שהספיקו הגרמני להרוג אותנו, נשמע קול צעקות והמולה גדולה. שערי המחנה נפתחו לרווחה. אחיי ואני שוחררנו ! "ילדים בסיכוי - המועצה לילד החוסה , " המרכזיה החינוכית ב"אחוזת שרה " פגישה עיוורת.
אחרי המלחמה ניסיתי לשקם את חיי. נסעתי קודםלאנגליה ואז לארהב" למדתי אלקטרוניקה ושירתתי בצבא ארהב" התארסתי ועמדתי להינשא שלוש פעמים ,אבל ביטלתי את האירוסים בכל פעם... כנראה שלא מצאתי את בחירת לבי. בסופו של דבר פתחתי בניו-יורק עסק להנדסת חשמל . יום אחד -ב, 1957, קיבלתי שיחת טלפון מחברי סיד לבוא איתו ולהכיר בחורה מפולניה . נפגשתי איתה. שמה היה רומה, והיא הייתה אחות בבית החולים בברונקס. יצאנו לארוחת ערב והיה לנו נעים ביחד. היא הייתה יפה, עדינה וחכמה . בדרך הביתה, התחלנו לדבר על חוויות המלחמה שלנו. סיפרתי לה שהייתי במחנה ריכוז . "ואיפה היית את " ? שאלתי . "התחבאתי עם הוריי בגרמניה , " היא אמרה. "ליד החווה שלנו היה מחנה ריכוז. נהגתי ללכת לגדר, ולזרוק אוכל לילד אחד ". "באמת? איך הוא נראה"? "הוא היה גבוה ורזה ". טוב, הרבה אנשים היו גבוהים, וכולם במחנה היו רזים. שאלתי אותה: "מה הוא נעל"? "סמרטוטים ." אני נעלתי סמרטוטים. הקשיתי עוד: "כמה זמן זה נמשך"? "בערך שבעה חודשים ". "ויום אחד, הוא אמר לי לא לבוא יותר, כי מעבירים אותו למחנה אחר ". "טוב, רומה, אני הייתי הילד הזה ". "ואני הייתי הילדה ". הצעתי לה נישואים באותו הרגע . "אתה מטורף , " היא אמרה . "עכשיו, אחרי שמצאתי אותך , " אמרתי ", אני לא מתכוון לאבד אותך שוב ". כמה ימים לאחר מכן , היא הזמינה אותי לביתה, לסעודת שבת. כעבור מספר חודשים נישאנו . כשאנשים שואלים אותי איך עברתי את המלחמה בשלום,אני עונה ששרדתי בזכות שלושה גורמים מרכזיים : ראשית, רומה קיימה אותי במשך שבעה חודשים.שנית, אחיי שטיפלו בי במסירות יוצאת דופן. ושלישית, שרדתי בזכות אמי שלא עזבה אותי מעולם. בראשון ביוני 2007 חגגנו, רומה ואני, 50שנות נישואים. אני חולק את חיי עם אותה ילדה קטנה שזרקה אליי תפוח מעבר לגדר. רומה היא המלא האמיתי שלי, ואני לא מתכוון לאבד אותה.
חחח