-"כן. אבל זה כ"כ שונה מאז. יש לנו מדינה, ואנחנו ממצים את הדין עם כל אחד שפוגע ביהודים."
-"כן. וואו. ממש. מזל שאנחנו כבר לא בגלות.."
-"כן. אבל זה כ"כ שונה מאז. יש לנו מדינה, ואנחנו ממצים את הדין עם כל אחד שפוגע ביהודים."
-"כן. וואו. ממש. מזל שאנחנו כבר לא בגלות.."
עד היום אחרי 67 שנות קיום והמון מלחמות יש 23000 הרוגים במלחמות ופעולות איבה
בערך מה שבאושוויץ היו הורגים ביום
כואב לנו הלב ויש עוד דברים לתקן
אבל 95 אחוז מפה מושלם
ובמקום לשאול מה המדינה עשתה לכם תשאלו מה אתם יכולים לעשות לה
סתם אחת

יוני

פחות מחצי חיים כיום בארץ ישראל.
מתוכם יש לפחות חצי שלא חושב כמוך.
אם כבר אתה זז ללמוד, תלמד קצת את הנושא הזה ואז תחזור
ממתי דברים נמדדים על פי רוב?
[רוב העולם גויים..
]
השואה הייתה נקודת זמן שבא רצח יהודים הגיע לשיא כי התקיים רצח המוני מתוכנן של יהודים ע"י צבאות ומדינות מהחזקים בעולם.
ואתה משווה למצב שבו יש לפחות מיליון יהודים כשירים להחזיק בנשק ועשרות אלפי יהודים בפועל שמסתובבים עם נשק.
המצב הזה הוא רע!
במלחמות נהרגו אולי 10-15K.
כל השאר זה נהגים שיכורים שנהרגו בתאונות דרכים בעודם חיילים, אנשי קבע חולי סרטן, מתאבדים בצבא וכל מיני כאלה...
ואת עניין המתאבדים צריך להוריד ולא להחשיב אותם
או ל-"תשמע, החיים הם לא שחור ולבן".
יש בעיה של מורכבות? אדרבה, נברר אותה.
[בנתיים מי שכאב לו על זה שמאשפזים רוצחים של יהודים ואח"כ מכניסים אותם למלון 5 כוכבים זאת הייתה סתם אחת, לא אתה. לא שאני אומר שלך זה לא כואב אבל אתה לפחות לא הבעת את זה.]
יש מדינה, יש טוב- אבל בנושא של כבוד ה' בעולם- מבחינתי יש רק שחור ולבן, אין אפור ואין מורכבות.
ובנושא הזה- חד משמעית, אני יוצא נגד המדינה, מתוך אהבה ושמחה, כמו שאם הילד שלי ישחק בנחש צפע אני אעשה הכל כדי להוציא אותו ממנו, גם אם הוא יפצע.
יש דברים שהם שחור ולבן, יש דברים שבהם אין מורכבות, וצריך שנגיד אותם.
אתה יודע מה? אני אפילו אגיד יותר מזה- מי שלא מבין כמה המדינה היא דבר מבורך כמו הרב קוק ז"ל,- הוא זה שכל כך מפחד וחושש ברגע שמישהו מעיז למתוח ביקורת עליה, כי הוא כנראה לא כל כך מבורר עם עצמו ביחס למדינה.

נפתלי הדג
סתם אחת
סתם אחתמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)