הייתה אשה כזו, שהרגשתי כאילו אני אמא שלה. וזה מעניין, כי אני הייתי בת ארבע עשרה והיא הייתה בת שמונים.
מאז שהיא מתה, כל הזמן אובדים לי הילדים שלי.
יש לי כמה ילדות, שאני אוהבת אותן נורא, אבל אני כבר לא יודעת לעזור להן. לאן נעלמו לי המילים שלי?
להיות אמא רק עם מילים זה לא טוב.
אז אולי טעיתי כל השנים האלה.
והיא צדקה לכל אורך הדרך, אז איך זה שהיא טועה כל כך?
יום אחד יהיה כאן שקט. אני מקווה. אבל כולם אומרים שלא. אז אני שוב טועה.
יש שקט, איפה שהוא?
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
