אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים פרק קכז פסוק ב)
זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישב דף קפז עמוד א
ת"ח שוא לכם משכימי קום אלין אינון יחידים דאשתכחו דלאו אינון דכר ונוקבא כדקא יאות ואקדמן בצפרא לעבידתיהו כמה דאת אמר (קהלת ד') יש אחד ואין שני וגו' ואין קץ לכל עמלו, מאחרי שבת מאחרין נייחא כמה דאת אמר כי בו שבת בגין דאתתא לגבי בר נש איהי נייחא לגביה ודאי, אוכלי לחם העצבים מאי לחם העצבים דכד בר נש אית ליה בנין ההוא נהמא דאכיל אכיל ליה בחדוה וברעותא דלבא וההוא דלית ליה בנין ההוא נהמא דאכיל איהו נהמא דעציבו, ואלין אינון אוכלי לחם העצבים ודאי, כן יתן לידידו שנה מאי יתן לידידו דא הוא דמקוריה מברך דקודשא בריך הוא יהב ליה שינה בההוא עלמא כמה דאת אמר (משלי ג') ושכבת וערבה שנתך, בגין דאית ליה חולקא בעלמא דאתי בגין דההוא בר נש שכיב ויתהני בההוא עלמא דאתי כדקא יאות, יש אחד ואין שני וגו', יש אחד דא הוא בר נש דאיהו יחידאי בעלמא לאו יחידאי כדקא יאות אלא דאיהו בלא זווגא, ואין שני דלית עמיה סמך, גם בן דיוקים שמיה בישראל לא שבק, ואח לאייתאה ליה לתקונא, ואין קץ לכל עמלו דאיהו עמל תדיר דאקדים יממא וליליא, גם עינו לא תשבע עשר ולית ליה לבא לאשגחא ולמימר למי אני עמל ומחסר את נפשי וכו'
תוכחה קשה, נכון? איך אתם מתמודדים עם זה?



