רק חזרה מהגן והלכה לישון
וזהו.
והגוף שלה עוד כאן, והוא קר,
הוא בודד מתחת ערימה של עפר
ואי אפשר לחבק אותו עוד שוב
והמיטה שלה עוד בחדר עם העץ בצבע אגס והפיג'מה והדובי
והריח של הדייסה ששפכה על המחברת.
והציור שעל הקיר עם המדבקות, והמיליון תמונות במצלמה
האוזניות החדשות שהפרידה לשתיים כשאף אחד לא השגיח,
הכתם של משחת השיניים שמרחה מתחת לשולחן.
והידיים השמנות שלה. והעיניים החומות.
הכל כאן, אבל היא לא
הצחוק שמאחורי העיניים, החיים שבין האצבעות,
הנשמה שבפנים.
למה? |צורח|
יש אנשים שמגיע להם לחיות, השם.
היית צריך לקחת את שלי.
לא את שלה.
יש
