שזה כבר שובר את הגבולות.

אולי כדאי לקבוע "כללים" (גם לילד, גם לכם) מתי קונים לילד משחק. אפשר כפרס על התנהגות טובה, או בהזדמנויות מיוחדות, ואפשר גם סתם להגיד לילד: "אתה כזה חמוד ומתוק, והיום נקנה לך משחק." העיקר שאתם תחליטו מתי קונים, בלי שהילד יצטרך לבקש.

ודרך אגב - משחק לא חייב להיות בשווי של עשרות שקלים. יש חנויות כמו "הכול בשקל", ואפשר למצוא שם דברים חמודים שמספקים את הילדים, במחירים זולים מאוד... [לי אישית יש בבית ארגז עם משחקים כאלה שאני קונה בעצמי בהזדמנויות שונות, וכיש הזדמנות ש"מגיע" לאחד הילדים לקבל 'פרס' - אז אני מוציאה משם...]

אפשר להמעיט אותם- ע"י הצבת גבולות קבועים וברורים

ואפשר להתכונן ולדעת מראש איך מתנהלים שרגעים כאלה- ואז לא נשברים.

הענין הזה, של בדיקת הגבולות לא נפסק בגיל 4 או 5, הוא ממשיך עוד הרבה שנים, גם בגיל ההתבגרות.

אז עכשיו זה על משחק ועוד שנתיים זה על משהו שקשור לגן או לבית הספר וכו' וכו'.

נראה לי שקודם כל הכי חשוב זה להפנים שגבולות זה חיוני וטוב לילד. ואתם בתור ההורים הבוגרים יודעים שטוב לו יותר עכשיו לקבל את הצבת הגבול מאשר לצרוח ולקבל את המשחק.

אם מבינים שכשאתם מציבים גבול ועומדים עליו בעקביות זה טוב לילד, אז הוא לא יצליח לעשות לכם כאלה נקיפות מצפון... כי מבפנים תהיו חזקים ותאמינו שמה שאתם עושים זה טוב למרות שהוא צורח ועושה הצגות.

גבולות ברורים נותנים לילד תחושה של בטחון- הוא יודע שההורים לא יתנו לו "להתפרק" והוא מבין שההורים הם חזקים- גב חזק ובטוח ולא "משענת קנה רצוץ" שלא כדאי לסמוך עליה..

באופן כללי- אם ילד יודע שהצרחות שלו והבכי שלו לא משפיעים על ההחלטה לש אבא ואמא- אז ממילא הוא לא ינסה הרבה להשתמש בכלי הזה. ולהפך- אם הוא רואה שזה או משהו אחר "עובד" הוא ישתמש בזה יותר ויותר כדי להשיג מה שהוא רוצה.

זה כבר לא כ"כ הוגן להתחרט, לדעתי

אם מחליטים שלא אז מראש אומרים לא, הזיגזוג הזה לא טוב לילד

ואפשר בהחלט לקנות מתנות בלי סיבה, זה גם לא ממש "מתנה",

משחקים זה צורך בסיסי בשביל ילד (כמובן תלוי כמה יש לו כבר ובאיזה תדירות קונים,

וגם לא צריך לקנות יקר)

לא ידעתי שיצרנו לו בילבול. 

זה היה מעניין לדעת. וניקח זאת לתשומת ליבנו.

תודה!  

אדע בפעם אחרת להתנהג אחרת לפי תגובתכם..

שלפחות טוב שבסוף "חיזקתם אחד את השני".

זה הכי חיובי בכל הסיפור...

סכמו ביניכם מדיניות "להבא". תשתדלי לא להגיע למצב שאת "חוששת להגיד לבעלך" - מחנכים ביחד.

שניכם טובים, שבכי הילד משפיע עליכם. יש לכם לב. אבל צריך בצורה קצת אחרת: קודם תפסיק לצרוח, כי בצרחות לא מקבלים כלום; אחרת כל הזמן יהיה צרחות. אנחנו מדברים... תסביר מה אתה רוצה, ותקבל מה שאבא ואמא יחליטו.

בשביל לקבל מתנה/ משחק, לא צריך "סיבה". אלא צריך לראות האם באמת שייך באותו זמן. האם הבקשות מוגזמות/תדירות מידי. האם יש אפשרות באותו זמן.

הדבר הטוב כדי "לשמור על גבולות" גם כשילדים "רוצים", זה לדבר. אפשר לשמוע מה הוא רוצה, לשאול למה, "להזדהות" איתו, להבין אותו - ואז להחליט, האם מתאים לכעת או לא.

אם כן - מה טוב.

אם לא - להסביר לילד בקצרה. למשל: קנינו לפני זמן קצר...  אז בהזדמנות הבאה שקונים מתנה, נקנה את זה.  או: בסדר, עוד מעט יום הולדת - נקנה ליום ההולדת.  או: זה ממש יקר, אז נשמור להזדמנות שקונים מתנה יקרה. אתה רוצה בינתיים שנקנה.... וכד'.

זה מחזיר אותי לימי הילדות של הגדולים שלי. ימים שהייתי צריכה לברור לי דרך איך לחנך את ילדי בשלווה.

עדיין יש קטנים בבית, ויש לנו גם נכד ראשון...והדרך שבחרנו והכלים החינוכיים שרכשנו אז משמשים אותנו עד היום.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....