קימה בשש ורבע. מקלחת. ירידה לתחנה. נסיעה עד לקסטינה, אז אמא מצטרפת, וממשיכים לירושלים. ארוחת בוקר. ספר או שניים אפילו בצומת. רחוב יפו. מחנה יודה. כל מיני חנויות נחמדות ובכלל, ירושלים נחמדת, ואז הביתה. התארגנות. ולאולפנא. עבודה על הלוג. ארוחת ערב. יציאה להצגה. הצגה. חזרה לאולפנא. ולילה.
וואי זה יהיה יום טוב. רק אל תשכחו לדבר איתי, אנשות שאני אוהבת, טוב? כדי שהוא יהיה כמעט מושלם.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
